נתן זך חוגג עוד מעט יום הולדת שמונים ושלוש, והוא ממשיך לכתוב בכל המרץ. ממש עכשיו ראה אור ספר שיריו החדש, ובו יותר מ120 שירים שכתב בחמש השנים האחרונות. הספר זכה בשם יפה ומרגש, "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה", ומה שבולט בשם הזה (מעבר לצורות הרבים "היינו" ו"נהיה", המפתיעות קצת על רקע נאמנותו המפורסמת של זך לגוף-ראשון-יחיד) הוא רוחב-היריעה שנרמז בו. כי בין "המקום שבו לא היינו", שהוא אולי העולם בטרם נולדנו, ועד ל"מקום שבו לא נהיה", שהוא כנראה העולם אחרי מותנו, מבחינים, לפחות במקרה של זך, חיים משורריים ארוכים ופוריים במיוחד, שעדיין שומרים על חיוניותם.
שם הספר רומז בין השאר לכך שהשירים הכלולים בו הם שירי חשבון וסיכום, שתפקידם להסביר מה היה פה, בעצם, בין לא-היינו ולא-נהיה. בכך הם דומים מאוד לשירים שחיים גורי מרבה לכתוב ולפרסם בעשר השנים האחרונות. יותר מזה: ההרגשה היא ששני המשוררים מנהלים לאחרונה מין דו-קרב לא לגמרי מוצהר, אולי גם לא לגמרי רציני – בעיקר משום ששניהם מרוויחים ממנו – על תפקיד בכיר המשוררים החיים היום, ומדובר בדו-קרב משעשע למדי כי הוא מייצג מחנות ספרותיים עתיקים שהתפזרו כבר מזמן. זך מתייצב בתפקיד המורד הנצחי, גורי בתפקיד הנאמן הנצחי, וקרב הירושה מתנהל בכל עוזו למרות שהמלך, אלתרמן, מת כבר לפני יותר מארבעים שנה, מוסד המלוכה הרלבנטי התבטל אפילו לפני זה, והיחיד שעוד אכפת לו מכל העניין הוא דן מירון.
ברור שזך מנצח, ומשתי סיבות. ראשית משום שהוא מספיק פיקח להודות הן בקיומו של הקרב והן בחוסר הרצינות שלו. לשם כך הוא מגייס את הסופר הוותיק ורב הזכויות אך הנשכח במקצת יצחק אורפז, וכותב שיר שנועד, לכאורה, להרגיעו: "הרגע, ידידי,/ לכולנו יש גבול,/ עוד מעט-קט יעשו גם ממך בול.// ואשר לחברך חיים גורי, הצעיר לנצח,/ האם גם הוא ייגרס בשיני הזמן?/ לא כאן המקום ולא בזה העניין."
ברור שזה המקום וזה העניין, או במילים אחרות – ברור שזך "אירוני", וזאת הסיבה השניה שבגללה הוא מנצח בקרב. בין זך לגורי יש פער אמיתי, בלתי ניתן לגישור. כי בניגוד לגורי שמרגיש תמיד שייך, מזדהה, אפילו אחראי – אחראי למורשת הציונית, למורשת דור תש"ח, ומתוך כך להצלחות ולכשלונות ולקללות ולברכות של האליטה הישראלית לדורותיה – זך הקפיד כמעט בכל תולדותיו להבהיר את ההפך מזה: שהוא לא שייך, לא מזדהה, לא אחראי, לא מכאן, הוא בכלל מאירופה, הוא רק עבר כאן במקרה, הוא מהגר נצחי, אין לו שום שורשים מקומיים וכו', ויחד עם זאת להתייצב בביטחון גמור במשבצת המשורר הכי ישראלי, גדול משוררי "דור המדינה" – אפילו את המדינה הוא לקח לגורי, שנתקע עם "דור הפלמ"ח" – התמצית המזוקקת ביותר של ישראליות טהורה לחלוטין, נטולת-ישראליות. אז איך לגורי יכול להיות סיכוי נגדו?
וזה מה שכל-כך מרגש בספר החדש של זך – נדמה שהוא הגיע לשלב שבו הוא כבר לא מנסה להשאיר שום רווח בין כנות ואירוניה, אמת ושקר, מלים והריק שהן חושפות או מכסות עליו. שוב ושוב, בכל שיר קצת אחרת, הוא חוזר על הטענה הקבועה, הכנה-אירונית שלו – שהוא מעולם לא אהב, מעולם לא היה שייך, שאפילו החרטות והקינות שלו ריקות, שחייו פה, ולא רק פה, היו בעצם "המקום שבו לא היינו", שאין לו מה לומר ואולי מעולם לא היה לו. וברור שהריק העקשני הזה, שזך ידע להעניק לו צורה ישראלית כל כך, הוא שהפך אותו למשורר נערץ, ולמי שנתפס במשך שנים כמשורר הישראלי החשוב ביותר.
נתן זך, מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד