ענבל אשל כהנסקי, סמאל אהובי. לורן מילק, פרפר פרלין

ענבל אשל כהנסקי ולורן מילק, שכל אחת מהן פרסמה לאחרונה את ספר שיריה השני, כותבות שירה מינית מאוד, שמחברת באופן שיטתי אלימות וכאב לעונג ותשוקה, ומנסה לעגן כאוס רגשי וגופני במכלול יציב לכאורה שיש לו תוקף אסתטי. שירתן נוגעת באחד התפקידים המשמעותיים של מין או מיניות: לאפשר זרימה חופשית יחסית בין זיכרון ודמיון, גוף ופנטזיה, עבר ועתיד. מיניות דומה לפעמים לאזור דמדומים שבו הבלתי-אפשרי – שחזור של עבר אבוד, למשל, או מימוש של גאולה אולטימטיבית – הופך כמעט אפשרי, כמעט מוחשי, כמעט מושג. הגוף והפנטזיה נסחפים למערבולת או מסתבכים בפקעת, ולפעמים כמעט מתמזגים, לפחות לרגע. וגם אם ההכללות האלה תקפות רק חלקית, אם בכלל, בכל הנוגע למין ממש, הן תקפות קצת יותר בכל הנוגע למין מתומלל, כלומר לשירה ארוטית.

אצל אשל כהנסקי המתח בין כאב לתשוקה גלוי מאוד. ספרה נפתח בהערת הבהרה: אשל-כהנסקי אובחנה כנראה כמי שסובלת מ"אסנשל מיוקלונוס" – תנועות בלתי רצוניות שאין להן הסבר רפואי או זיקה למחלה ידועה, המלוות לעיתים ברעד ועוויתות. לגוף יש לכאורה חיים משלו, מרחב של תנועה בלתי נשלטת שקוטע את רצף החיים ולוכד את המשוררת בבועה של פחד וחוסר אונים. רבים משיריה של אשל כהנסקי מדמים את המרחב הגופני הזה באמצעים לשוניים שנעים בין ישירות ענינית – "כלואה בכלוב של שיניים / והלשון משתוללת בפראות" – לדימויים יצירתיים, מיניים לעיתים קרובות, שתפקידם לתרגם כאב ליופי וחולשה לכוח.

בשיר שהעניק לספרה את שמו מסבירה אשל כהנסקי שרק אלימות מינית, המיוצגת בדמותו של סמאל, השטן, יכולה להתגבר על העוויתות שקורעות אותה, ולהפוך חולשה קיצונית לגילוי פרדוקסלי של עוצמה. משירים אחרים אפשר להבין שרק בתנאים מיוחדים, במסגרת הברית האינטימית שנכרתת בינה לבן-זוגה או באמצעות כתיבת שירה, היא מסוגלת לחולל את המטאמורפוזה הפלאית שמתרגמת פצע ושבר לחסד ואהבה. בין שני סוגי התיאור, הישיר או הראליסטי שמדגיש את חוסר האונים, והיצירתי שמדגיש את תפקידה של התשוקה, יש תלות הדדית: כל אחד מייצג מישור חוויתי אטום וקטוע, ורק מתוך השתקפותם ההדדית נוצר רצף חי ומובן, רווי במשמעות.

אצל מילק היחסים בין כאב לתשוקה הרבה יותר סבוכים, אולי גם יותר טראגיים. ההבחנה בין שני המישורים – הממשי והבדוי, האטום והחשוף, הגופני והמילולי – כמעט בלתי אפשרית. רוב שיריה הם שירי כמיהה ופיתוי המנוסחים כשירי כישוף: מילק פונה לדמויות שמרחפות על הגבול בין מציאות ובדיון, פנים וחוץ, וסוחפת אותן אל תוך עולם מסתורי שמזהה גוף עם שפה ומיניות עם תחביר הדוק ומטאפורה קולעת. המעשה המיני הופך מילולי לחלוטין. הכל תלוי ביופיו של הדימוי, במוזיקליות של השורה, בהפתעות הלשוניות המתמידות שמטרתן להכשיל כל ניסיון לפרשנות ריאליסטית מדי, ובמרקמים הסמיכים שמגוננים על אטימותה הלשונית של הפנטזיה.

לכן הרגעים המשמעותיים ביותר בשיריה של מילק הם דווקא אלה שבהם היסוד המציאותי, המוכחש, מוצא דרך להסתנן לתוך השיר ולהסיר חלק מהמחסומים הפנימיים שלו. היסוד הזה מתגלה בדרך כלל בדמות מערכת נוקשה וסמכותית של דימויים תרבותיים שהיצירתיות הלשונית של מילק לא יכולה או לא רוצה לעכל. זה, למשל, תפקידו של הנוף התל-אביבי הקונקרטי שמעוצב בשיר "אלנבי 40", או של טקסי המאגיה התנ"כיים שמעוצבים בשירים כמו "ניקנור" ו"מסכת סוטה" – לפרוץ את המנעולים שמגוננים על עולם הבבואות המתעתע שמילק מנסה להסתתר בתוכו, לפצוע את מעטה העונג והתשוקה שאוטם את שיריה, ולאפשר לאלימות ולכאב להגיח מתוך פנטזיית היופי שבה הם לכודים.