גיא פרל הוא לא רק משורר מוכשר אלא גם פסיכולוג יונגיאני, והיונגיאניות, על חיבתה לתבניות מיתולוגיות אוניברסליות-לכאורה או ל"ארכיטיפים", ניכרת היטב בשיריו, שרבים מדימויי היסוד שלהם לקוחים מהמיתולוגיה היוונית. השער שפותח את ספר הביכורים שלו, "יש נקודה מעל לראש שלך", מכיל שירים שמוקדשים במישרין לדמויות מיתולוגיות ידועות כמו האל הנפח הפייסטוס, הנביא העיוור תירזיאס ומשורר הפלאים אורפיאוס. זה ז'אנר בעייתי, לעוס ומיופיף, שקשה להצליח בו, וכצפוי אלה הם השירים הפחות טובים בספר. את הצבתם דווקא בראשו אפשר לתאר כהחלטת עריכה לא מוצלחת, המצטרפת לבעיות נוספות הכרוכות בגיבושו ובעיצובו, כמו בלגן טיפוגרפי, ריבוי מיותר של מילות הסבר והקדשה, חלוקה לשערים רבים מדי, ובחירה בקלישאה, ציור קצת מפורסם מדי של רובנס, לעיצוב העטיפה.
לזכות השירים שפותחים את הספר יש לומר שיש בהם גם משהו פרדוקסלי ומתריס, לא לגמרי הגיוני. פרל מבקש מהדמויות המיתולוגיות להפסיק להיות מיתולוגיות ולהתחיל להתנהג כמו בני אדם. מהפייסטוס, למשל, הוא מבקש להפסיק להיות הפייסטוס, כלומר לוותר על כשרונו הגדול כחרש ברזל. מאורפיאוס הוא מבקש להפסיק לכתוב שירים. ולשניהם הוא מציע "לעצור" לרגע ולשקול את התנהגותם, כלומר ללכת לטיפול פסיכולוגי, יונגיאני כנראה, ולהחלץ מהתבניות המיתיות ההרסניות שבתוכן הן לכודות. יש משהו משונה בשירים שמעודדים דמויות מיתולוגיות לוותר על המיתוסים שמעניקים להן צורה וחיים.
כשנפרדים מהשער הפותח וצוללים אל שאר שירי הספר הכל משנה צורה ומתמלא ביופי ובמורכבות. הגיבורים המיתולוגיים נסוגים כדי לפנות מקום לבני אדם – בעיקר למשורר עצמו ולאנשים שהוא אוהב וקשור אליהם – והופכים לרקע, לתפאורה, אולי למין מערכת תאורה משוכללת, שעוטפת את השירים בחידות חצי פתורות ובצללים מתקצרים ומתארכים. רוב שיריו של פרל מבוססים על אחת ההבחנות המשמעותיות ביותר של המיתולוגיה היוונית, אולי הבחנת-היסוד שלה – ההבחנה בין מוות ואלמוות – וכדי להבין את שיריו כדאי להציע משל שמבהיר את האופן שבו ההבחנה הזאת מעצבת אותם: את משל העקלתון או הספירלה.
כמו ארבע סגנונות השחיה – גב וחזה, חתירה ופרפר – אפשר לחשוב על שלוש סגנונות תנועה בזמנחלל שבו אנחנו מנסים לחיות. הראשונה היא תנועת המעגל המושלמת, הנצחית או המיתית, של אלים ובני אלים, אלה שאחרי כל מוות ממתין להם מחזור חיים נוסף, ואחרי כל אכזבה תקווה חדשה. השניה היא התנועה החד-סטרית, המושלמת לא פחות, של בני תמותה, מלידה למוות ומרחם לקבר. ובין שתי התנועות האלה, שתיהן מפתות אך גם מבהילות בשלמותן, מסתתרת תנועה נוספת, התנועה שבה אנחנו מרגישים הכי בבית, תנועת העקלתון או הספירלה – מעגלים שאף פעם לא מצליחים להיות מושלמים מספיק, מחזורים שמשהו קטן או גדול תמיד משתבש בהם, לא תמיד לרעה, לפעמים גם לטובה, והם הולכים ומתעקלים ומתפתלים אל המנוחה ואל הנחלה, כלומר אל האין.
גיא פרל הוא מומחה גדול לתנועת העקלתון הזאת, והוא מעצב אותה ואת פיתוליה האופיניים בשירים חכמים, כתובים היטב ולעתים יפים להפליא. שוב ושוב הוא מחבר בשיריו את דרך המלך המהירה של החיים והמוות עם המעגלים האגדיים והחלומיים של המיתוס והאלמוות – ומגלה ששילובן של שתי התנועות הוא הכרחי אם רוצים לתאר ולהבין את הקצב הפנימי, המתמתח והמתכווץ, של חיי אדם. דוגמה מופתית ותמציתית לשילוב הזה אפשר למצוא בשיר המצורף לרשימה, שבו המתח בין מוות וחיים נחשף מתוך חזרה כמעט מדוייקת על אותו ציור: כיכר לחם שנאפית בתנור לוהט – מהר אבל לאט בחלום, לאט ובכל זאת מהר מדי בחיים הערים.
גיא פרל, יש נקודה מעל לראש שלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.
- ליטל קפלן מראיינת את המשורר ב'מקור ראשון'.
- זהר נוי מראיין את המשורר באתר 'ספרים סופרים ומה שביניהם'.
- שירים נוספים ב-ynet.