נורית זרחי, עשב הזמן

פורסם בתאריך 20 בפברואר 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בראשית שנות התשעים השתנתה באופן יסודי מפת השירה הישראלית: התברר מעל לכל ספק שתם זמנם של שני כתבי העת המרכזיים "סימן קריאה" (שהתפוגג) ו"עכשיו" (שנדחק לשוליים), ועידן חדש, כאוטי ומבלבל יותר, נפתח. הסיבה העמוקה להתפוררותם של כתבי העת ההם היתה שינוי עמוק שהתחולל בחברה הישראלית – האמון במרכז יציב (גברי, אשכנזי ותל אביבי מצד אחד, "שמאלי" "מודרניסטי" ו"נאור" מצד שני) התפורר, ותפריה הגסים של החברה הישראלית, שעד אז נעשה מאמץ להתעלם מהם, פרצו קדימה, לחזית.

השירה הישראלית הפכה למגזרית. השמאל זז שמאלה, אל השמאל הרדיקלי, המזרחיות נעה מזרחה, אל זהות "יהודית ערבית", האשכנזיות נסוגה לאחור, אל המשקל והחרוז של אירופה הישנה והטובה, הצעירים טבעו במעיין נעורים של התבגרות אינסופית, אבל המרוויחים המידיים של התזוזה הטקטונית ההיא היו בעצם מרוויחות: קבוצה של משוררות ותיקות למדי – כנורית זרחי, אגי משעול, רחל חלפי, אמירה הס וחדווה הרכבי– ש"הסדר הישן", הגברי והמודרניסטי של השירה הישראלית כפה עליהן שוליות, התחילו לצבור מוניטין כמשוררות משמעותיות. הן הרבו לפרסם ב"הליקון" שנוסד בראשית שנות התשעים, וחלקן אף זכו לתמיכה של "הזרם הירושלמי" בביקורת השירה העברית – הצמד דן מירון ואריאל הירשפלד. אט אט התברר שדווקא הן, המשוררות, מציעות לשירה הישראלית מין "מרכז" חדש, נשי במובהק, הרבה יותר רופף מהמרכז הגברי, היצרי והאסרטיבי שהציעו "סימן קריאה" ו"עכשיו" בשנות השבעים, ואף על פי כן מרכז – מה שמשתדל לעמוד באמצע, לחפש את המשותף או לשרטט שביל זהב שהולך ומיטשטש, בלי להיסחף לקצוות.

למשוררת נורית זרחי, הידועה בעיקר בזכות ספרי הילדים המיוחדים והאפלים שלה, יש בתהליך הזה מעמד מיוחד. במובנים רבים היא הגרעין הפנימי או הלב הסמוי של המרכז החדש. שירתה הרבה יותר מופנמת מזו של משעול, הרבה פחות פראית מזו של חלפי. היא חותרת לניב מגובש, מאוזן, מופתי, כמעט "קלסי", נטול זיקוקי די-נור רטוריים, משחקי מסכות או מפגנים של וירטואוזיות צורנית. מטרתה היא לעצב את "הקול הפנימי האידיאלי" של מסורת השירה הנשית – רהוט אך לא פתייני, חשוף מבחינה רגשית ועם זאת מעמיק ומודע לעצמו, נשען על מסורת תרבותית ואינטלקטואלית רחבה ואף על פי כן פרטי לחלוטין, חסר-אונים בכמיהתו לאהבה אך לעולם לא מניפולטיבי בביטויי החולשה שלו. במלים אחרות – שירתה היא שירת הנפש. העולם "החיצוני" מופיע בה בעיקר כסוג של מקור אבוד, תכלית לא מושגת או מחסום בלתי עביר שמאפשרים לנפש לדמיין, להבין, לברוא ולהרוס את עצמה. על עולם "חיצוני" מהסוג החברתי או הפוליטי אין בכלל על מה לדבר: הוא באמת נותר בחוץ, ואינו מורשה להיכנס אל קודש הקודשים של השירה.

האם זה רק נדמה לי, או שבספרה החדש קולה של זרחי אפילו מגובש ומאוזן יותר מאשר בספריה הקודמים, וניכרים בו רמזים למין חצי פיוס עצוב וכאוב עם העולם? הפיוס הזה נרמז בין השאר בסדרה של שירי ילדות צלולים וחזקים במיוחד, כמו השיר המצורף לרשימה, המעלה באוב את התייתמותה של המשוררת מאביה, הסופר ישראל זרחי, בהיותה בת חמש. לילדות יש לפחות יתרון אחד על הבגרות – יתרון שזרחי מיטיבה לנצל בספריה לילדים, ודומה שבספרה החדש הוא מתגנב גם לשירתה למבוגרים: זהו זמן שבו מעמקי הנפש והמציאות "החיצונית", האובייקטיבית כביכול, זו שזרחי תמיד מקוננת על חמקנותה או אטימותה, סמוכים מאוד זה לזה, ויש להם שתי צורות יסוד ברורות אבל רב-משמעיות להחריד: אב ואם. תיבת השירה של זרחי, תיבת המילים שבה היא הצילה את עצמה כמו נוח ממבול היתמות והבדידות ובראה לעצמה חיים חילופיים, משלימה בשיר הזה הקפה שלמה של העולם, וחוזרת לחוף שממנו הפליגה.

zarchiנורית זרחי, עשב הזמן, סדרת כבר, כרמל

  • רשימה של אריאל הירשפלד ב'הארץ'.
  • דפנה לוי מראיינת את המשוררת.
  • הבלוג של נורית זרחי.
  • מאמר של ליאור שטרנברג על שירת נורית זרחי באתר מקום לשירה.
  • רשימה של גילית חומסקי באתר 'שחרזדה'.

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 20 בפברואר, 2009 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון