דנה אמיר, שירי איניג

פורסם בתאריך 21 בדצמבר 2007 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שיריה של דנה אמיר יפים להפליא, ודווקא משום שהם כל כך יפים, כדאי לשים לב לכך שהם תמציתה או שיאה של מגמה רווחת בשירה העברית העכשווית, מגמה הקשורה במידת מה ובעקיפין למפעלות "הליקון" של אמיר אור (דנה אמיר היא בוגרת סדנת השירה הרביעית של "הליקון"), ושאפשר אולי לכנותה "פיוט טהור".

למה "טהור"? כי נטייתה העמוקה של המגמה הזאת היא לטהר את השירה מסיגיה המסורתייים, הרטוריים, הנרטיביים, הדרמטיים, הפוליטיים, ולהתרכז בעיקר – בזהב הטהור של הנפש. וחשוב להדגיש: לא סתם נפש אלא הזהב הטהור שלה, הטבור הפנימי שלה, שהוא גם טבור העולם או ההוויה. יש הסוברים שאפשר להגיע למקום המופלא הזה באמצעות פסיכואנאליזה, לפחות מסוג מסויים. ואיך הזהב הטהור הזה מתנפה מעפרו? באמצעות שפה שהפונקציה המרכזית שלה היא הפונקציה הפיגורטיבית – זו שבוראת מטאפורות. ואלה של דנה אמיר, כאמור, הן יפות להפליא, עשירות בפרדוקסים הרי משמעות ובדינמיקה נפשית סוערת המתגבשת לתמונות חדות וצלולות, עוצרות נשימה.

היא נוטלת שמות עצם מופשטים וטעונים כ"אהבה", "כאב", "זמן", "חלל", "מוות", "נצח", "שכחה", "זיכרון", "מלים", "אינסוף", "יאוש", "חשכה" וכו', הופכת אותם למעין ישויות אטמוספריות מתנשמות או לגופים חומריים שמצב הצבירה שלהם לא לגמרי מוגדר, וקושרת אותן באימאז'ים המזכירים באופיים לא פעם את נופי בראשית פרק א' – חושך על פני תהום ורקיע בין מים למים. האופי הבראשיתי הזה הוא לא מקרי, שכן במחוזות "טבור הנפש" הופכים יקיריה של המשוררת – בנה, אמה, אהובתה וכיו"ב – לדמויות מיתולוגיות רבות-עוצמה, הלוקחות חלק בסיפור בריאה בלתי פוסק: סיפור הבריאה המתמדת של הנפש כמקור העולם.

זה גם המקור לטון המשותף לכל השירים – שהם מגוונים ועשירים יותר ממה שנדמה בקריאה ראשונה – טון של חרדת קודש, של רצינות גמורה, של פתוס מאופק, של כנות מוחלטת, שאין בו אפילו רמז להומור, לאירוניה, לתעתועים רטוריים, לאובדן שליטה, לאמביוולנטיות, לאלימות, לגמגום, לבלבול, לרגשות "מגונים" או "מקריים", כלומר כאלה שלא עברו תהליך של זיקוק פיוטי או טיפולי. אולי משום כך השיר המעניין ביותר בספר הוא השיר המופנה כמדומה לאמה של המשוררת, שהרגשות המתוזמרים בו הם עכורים מטבעם – בעיקר רגשי אשמה, חוסר אונים וכעס בלום. זה גם השיר היחיד שבו נרמז, רק נרמז, איזשהו הקשר חברתי או היסטורי (אולי אפילו מה שמכונה "דור שני") החורג מנפשה הפרטית, החובקת-כל, של המשוררת.

ברור איפוא שיחסי לשירה הזאת הוא דו-משמעי. אי אפשר שלא להעריך את כשרונה הגדול של אמיר כציירת של נופי נפש, את הקריסטליות הנפלאה של שירתה, את עדינותה וחוכמתה, את המעמקים שלתוכם היא צוללת. אבל חשוב להזכיר באותה נשימה שזוהי שירה הפוסעת בנתיב צר מאוד, שירה המתכנסת לתוך עצמה ומבוססת על אידיאל שמרני ובעייתי של טוהר. הבעיתיות של האידיאל הזה ניכרת בסתירה הבסיסית הקורעת את שירתה של אמיר: הסתירה בין יומרתה לחתור לשורשי ההוויה לבין הביטחון שבו היא נאחזת בתעתוע הלשוני הגדול מכולם – מילת הגוף "אני".

amir

דנה אמיר, שירי איניג, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 21 בדצמבר, 2007 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש