ענת לוין, מפה לפה

פורסם בתאריך 5 באפריל 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש משהו קשה ואלים בפתיחה של "מפה לפה" – הספר-פואמה, ובעצם שיר האהבה הארוך, שכתבה ענת לוין לאמה. אחד מפרקי הפתיחה של הפואמה הוא מין לקסיקון של אלימות הורית, והמילים הולמות בקורא ללא רחמים. המהלומות מזכירות שלוש שורות חזקות משיר שנכלל בספרה הראשון של לוין ("אנה מסתובבת לאט" 2007): "השיר הוא קיר / מילה היא מסמר / הנפש פטיש". אפשר לנחש שכך בדיוק כותבת לוין את שיריה – פטיש הנפש מונף ונועץ את המילים בדיוק במקום. אפשר לחוש גם בהתנגדות של הקיר, כלומר בנחישות ובכוח שכרוכים בעיצוב השפה הרכה-קשה, הדחוסה כל כך, המיוחדת ללוין. השורות מתארות את נקודת המבט של המשוררת, ונקודת המבט של הקוראים דומה אבל שונה, ואולי מתאימות לה יותר המילים: "הנפש היא קיר / מילה היא מסמר / השיר פטיש".

יש משהו ענוג בשיריה של לוין, ואף על פי כן הם מצליחים להכות בקוראים בדייקנות מכוונת היטב. במילים אחרות: לוין יודעת להכאיב. והיא גם יודעת לספר סיפור. שלושה סיפורים עמדו במרכז ספר הביכורים שלה – סיפור על היסורים הכרוכים בטיפולי פוריות וכמיהתה לילד; סיפור על אהבתה לבן זוגה; וסיפור על תפקידה המרכזי והתובעני של השירה בחייה. ספרה השני הרבה יותר ממוקד, ומוקדש לסיפור אחד בלבד, שמסופר בחסכנות רבה ועם זאת יש בו רוחב יריעה רגשי ועלילתי של רומן. זהו סיפור שמשתרע בין שני קטבים – תולדותיה העצובות של האם מצד אחד, אהבתה הגדולה של הבת לאמה מצד שני – ויופיו נשען על כך ששני הקטבים אינם מתמזגים בקלות: האהבה והבדידות נובעות זו מזו, ובכל זאת מותירות ביניהן מרחב לא מפוענח של מסתורין.

עד מהרה מתברר שהאלימות ההורית בפתיחת הפואמה – "בחגורה על כפות הידים ההפוכות אם אחרתְּ לשוב הביתה / בחגורה על הישבן אם נקלעתְּ לריב עם אחיותיך" וכו' – לא הופנתה כלפי לוין אלא כלפי אמה. מקור האלימות בסבה וסבתה של המשוררת, ניצולי שואה ומהגרים קשי יום ומרי נפש. "מפה לפה" הוא מבחינה זו ספר מובהק של דור שלישי, והבלבול שנוצר אצל מי שהתחיל לקרוא אותו, והניח לרגע שלקסיקון האלימות מתאר את ילדותה של המשוררת עצמה, אינו מקרי: האם היא הקורבן המרכזי, אבל האלימות שספגה מהדהדת דרך בתה עד לקוראי השיר, ומשם כל הדרך חזרה.

את שירי הספר אפשר לחלק לשניים: המחצית הראשונה עוסקת בעיקר בילדותה ונעוריה של האם, כמעט בלי לגעת במאורע המכריע – הולדת בתה היחידה – ואילו המחצית השניה חורגת למרחב פנטסטי למחצה, כזה שרק שירה יכול לעצב. לוין חופרת בעזרת מילים בור, או מציירת ציור-ילדים של ריבוע-בית עם משולש-גג, שבו האם והבת תוכלנה לאהוב יחד למרות המרחק ביניהן. ברור מה חסר, מה לא נכתב במפורש ובכל זאת מהדהד בפואמה כולה: חסרה הזוגיות הממשית של הבת והאם, כלומר ילדותה של הבת בצל אמה. המסתורין הזה, על מעמקיו הקשים לביטוי, מצוי בדיוק באמצע, בין הקטבים, ונרמז גם בשיר המצורף, שמגבש את האהבה לאם כאהבה רומנטית – אהבה שכולה התכוונות לוהטת ונואשת.

שירי הספר חותרים לגילוי שהגיבורות שלו – האם והבת, ענת ולאה – שתיהן בנות ואמהות זו של זו, ואל תוך המרחב הדו-משמעי הזה מתגנבים שירי האמהות הנכזבת של לוין מספרה הקודם. התוצאה היא יצירה יוצאת דופן בכוחה וביופיה, שבה הבת והאם מתחלפות ומתגלגלות זו בזו כתאומות, ובה בעת שומרות היטב על נבדלותן החדה וההכרחית – נבדלות שהיא יסוד הכמיהה והכאב, אך גם תנאי לאהבה ולשפיות.

CCF28032013_00000

ענת לוין, מפה לפה, קשב לשירה

תגיות: , , , ,

יום שישי, 5 באפריל, 2013 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון