מנחם בן אוהב להציג את עצמו כ"איש שהכי מבין שירה בארץ". ויש בזה משהו: מנחם בן מבין שירה בערך כמו שטבעוני או יהודי כשר למהדרין מבין באוכל. הוא מבין, בטח שהוא מבין, והוא מייחס לאוכל חשיבות רבה, חשיבות שיש לה מימדים רליגיוזיים, ויודע להתענג עליו כמו צדיק בגן העדן ואפילו לברך ולבמבם עליו מזמור כמו שצריך, אבל מחסור מסויים בחמאה, בין השאר, הופך את הבנתו למוגבלת במקצת.
החמאה היא משל (אולי לא מוצלח) למשהו בסיסי שמעבר לפני השטח של השירה: לא רק מעבר למילים המזדמרות אלא גם מעבר לנקודת הזמן המקרית, שנות השישים והשבעים, שבהן התעצבו תפיסותיו הפואטיות של בן. כי למי ששמו יצא לתהילה כ"ילד הרע" של השירה העברית היתה פעם הארה שגרמה לו להבין שהוא מושלם ואלוהי בדיוק כמו שהוא, ושלזולתו אין מה ללמד אותו עוד, ומאותו רגע הוא נתקע. אך מכיוון שהוא לא רק מואר, אלא גם פיקח ונחוש וחרוץ ורגיש מאוד לבני אדם, בעיקר לחולשותיהם, הוא הצליח להפוך את המעט שלמד עד אז לקריירה מפוארת למדי כמבקר שירה, עד שהאח הגדול חטף אותו לקריירה אפילו יותר מוצלחת.
ההיתקעות הזאת ניכרת מאוד ב"השירים הכי יפים בעברית", אנתולוגית השירה הישראלית בעריכתו ובעריכת מקורבו דורון קורן שראתה כעת אור. ההבטחה ל"שירים הכי יפים" היא לא רק בעייתית מלכתחילה ביומרנותה המתחנחנת אלא גם חסרת כיסוי. לא שאין באנתולוגיה שירים יפים, בהחלט יש, אבל יש בה גם קהות ועייפות, הרבה יותר מדי שירים סתמיים, והכי חשוב – אין בה שום דבר שמצליח לחבר את השירים היפים והפחות יפים למשהו בעל ערך.
הקושי העיקרי נעוץ בסברה הנפוצה אך השגויה שהבנה בשירה היא היכולת לזהות "שורות יפות" ואפילו "שירים יפים", כאלה שחושפים את "יופיו האלוהי של העולם". ברור שהיכולת הזאת מהותית להבנת שירה אבל היא לא מספיקה. משהו צריך לאפשר לה להתפתח, להתחדש, להתרחב, לנשום, והמשהו הזה הוא בין השאר ההבנה ששירה אינה רק מלים אלא גם נקודת מפגש טעונה בין הרבה דברים אחרים: רגשות ומחשבות ושפות ותרבויות וקונפליקטים פוליטיים ומגדריים ומשנות פילוסופיות ואסתטיות והזמן שמערבל את הכל. שירה זה לא רק "יפה" או "מקסים" אלא גם "חי", "בועט", "מסובך", "חכם", "אלים", "פגוע", "זר", "אכזרי", "מגמגם", "שבור" ולפעמים אפילו "מלוכלך" או "מכוער", ולהבין שירה פירושו לדעת לנווט בין כל אלה. נכון ש"יופי" הוא מין מצפן הכרחי, אבל זה מצפן משונה שמשתנה בעצמו ללא הרף, וזקוק לכוכבי צפון ושדות מגנטיים שיכוונו אותו מחדש שוב ושוב.
אני בטוח שלמנחם בן היתה פעם היכולת להתפתח ולהתחדש כקורא שירה – אבל היכולת הזאת אבדה לו כנראה לפני זמן רב. כמעט כל פרט באנתולוגיה מעיד על כך. השער הלפני אחרון, שמוקדש למשוררי שנות האלפיים, הוא דל ותפל במיוחד. בחירת המשוררים דווקא בסדר גמור, אבל בחירתם וסידורם של השירים עצמם מתמיהה ויוצרת רצף אפרורי ומייגע. גם בשערים שמוקדשים לשירה שבן לכאורה הכי מבין בה – משוררי שנות העשרים עד השישים של המאה הקודמת – הבחירות הן כמעט תמיד צירוף של קפריזה ושטחיות, ואין בהן שום השראה. כך אפילו אצל משוררים כמו אצ"ג, פן, רטוש, אלתרמן, גולדברג, גלבוע, עמיחי, אבידן, רביקוביץ, שבתאי, ויזלטיר, הורביץ, וולך או ביטון. כאילו בן וקורן הם אלכימאים שמומחים בלהפוך זהב לבדיל או קש. והכי עצוב: האנתולוגיה ערוכה בכבדות ממלכתית שמזכירה ספר לימוד מפעם: מין מסדר או טקס שנפתח בשירת התקווה ומסתיים ב"לבכות לך" של אביב גפן.
לרשימה מצורף השיר שפותח את האנתולוגיה. בפרפרזה על מילות השיר, ועל מילות ההסבר המצורפות לו מטעם העורכים, אפשר לומר שבן נתקע עם כבשה ואיילת שהוא פגש אי פעם בדרכו, ושכח להמשיך ללכת.
השירים הכי יפים בעברית – מאה שנות שירה ישראלית, עורכים: מנחם בן ודורון קורן, ידיעות אחרונות/ספרי חמד
- הספר באתר 'טקסט'.
- אלקנה שור מראיין את מנחם בן ב-nrg.
3 תגובות
אני חושבת שהחשיבות העיקרית של הספר הזה היא שזהו הניסיון הראשון להתמודד עם התקבלותם של משוררי שנות האלפיים לתוך קאנון המשוררים הרב-דורי שלנו. אפשר לחלוק על הבחירות שלו, או להיחנק מהן (שלמה ארצי???) אבל לא כל יום יוצאת כאן אנתולוגיה פואטית בפרישה רחבה כל כך (נדמה לי שהאחרונים היו אנתולוגיות בעריכת זיסי סתווי, שראו אור בסוף שנות התשעים) כך שהגיע הזמן לבדוק ברצינות מה נכתב כאן בעשור האחרון בפרספקטיבה קצת יותר רחבה מהפרסום קצר המועד בכתבי העת שעוד נותרו פעילים או מדי פעם ב"הארץ".
מנחם בן על פי עדותו היה קוטל שלושה אנשים בשבוע, והנה הוא מזדעק ואיננו מסוגל לקבל ביקורת פשוטה ומתונה. הקוזק הנגזל!
אני שמחה שכתבת חריף יחסית (אבל בלי האכזריות, שאופיינית כ"כ למבקרים אחרים, כדוגמת מנחם בן)
למנחם בן יש טעם טוב בשירה בד"כ, אין מה לומר. אבל הקריטריון הזה, "הכי יפה" הוא קריטריון של השוק הקפיטליסטי, והוא יוצר אסופה חסרת משמעות (וגם מכוערת למדי בעיצובה הממלכתי).
הנה ציטוט מבודלר שנתקלתי בו הרגע: "המרכיב המיוחד של כל יופי מקורו בתשוקות, והיות ונתברכנו בתשוקות מיוחדות משלנו, הרי שיש לנו גם יופי משלנו". ואתה אמרת את זה בביקורת אולי אפילו יותר טוב. בלי הקשר – של המשורר עצמו והפואטיקה שלו, של סביבתו, זמנו ומקומו, הטקסטים שקרא והוא מגיב אליהם, השירים הקודמים שלו עצמו, השירים שסביב אותו שיר שנבחר וכו' – אין הרבה משמעות לשיר או ליופיו.