בנימין שבילי ידוע כסופר ומשורר "רוחני" מהזן האקלקטי – כזה ששואב את השראתו ממסורות מיסטיות מגוונות, לעתים קרובות יהודיות אבל גם נוצריות, מוסלמיות, זן-בודהיסטיות, דאואיסטיות או אקזיסטנציאליסטיות. אפשר לראות בו גרסה עכשווית, ניו אייג'ית, חופשית ופתוחה ואולי גם צנועה יותר של פנחס שדה – בין השאר בזכות אהבתם המשותפת לשלושה ספרי יסוד: הברית החדשה, כה אמר זרתוסטרא ושבחי הבעל שם טוב.
מיסטיקה זה עסק מסובך – הרבה צעיפים ומסתורין, הרבה כמיהה לא ברור לְמה, הרבה אותות ומופתים שמשמעותם מפוקפקת. הדרך להבין מיסטיקן היא בדרך כלל בכיוון ההפוך, באמצעות פניה ליסודות הלא-מיסטיים של רגשותיו ומחשבתו, ואצל שבילי היסודות האלה גלויים למדי: אהבה גדולה למלים, בעיקר למלים שיש להן הילה "ספרותית", כלומר כתובה ומקודשת, ושמקורן במסורות מיסטיות אך גם מיסטיות-למחצה – הגדרה רחבה שמתאימה לשבילי ולפתיחות האקלקטית שלו. בסופו של דבר כמעט כל טקסט סמכותי ומסתורי, מרומן של קפקא או עגנון עד שיר של יונה וולך או אבות ישורון, נוטה להתעטף בשכבות של געגועים ופרשנויות, של רמז דרש וסוד, שמעניקות למילותיו הד רוחני.
אי אפשר להטיל ספק באהבתו של שבילי למלים ולהדים האלה. הם מגרים ומפתים אותו, והוא אוהב לשחק ולהתפלש בהם כמו ילד בארגז חול – משחקים של מעיכה ולישה, מישוש וחיטוט, חפירת בורות ובניית ארמונות. מדובר כמובן במשחקי מילים: לשון נופל על לשון, מקצבים וחרוזים חצי אוטומטיים, שעשועי אזכור וציטוט, ערבובי ישן עם חדש וקודש עם סקס. ספר שיריו החדש, "ספר יסירה", עשיר בדוגמאות למשחקים כאלה, כמו "נתת לי פרח אהוב מכאיב / נתת לי פרח יפה ליקקתיו" או "ברבים יסורים ביחיד יסירה / זה מה שיש לי עם צירי היצירה".
רבים ממשחקי המילים האלה אינם מוצלחים במיוחד, ולפעמים אפילו קצת מביכים בפשטותם, אם כי דומה שהמבוכה וההתגברות עליה הם חלק מהמשחק. בשיר שמשמש לספר מוטו מעיד המשורר על עצמו שהוא רוצה לכתוב "שירה פשוטה / שירה קלה / כמו בחופתה כלה //. שירת אני ולא אחר / שירה שלא צריכה גדר". שבילי רוצה לכתוב קל ופשוט, כמו שזה בא לו, ישר מהמילים שמתרוצצות בראשו אל הדף, וללא גדר, כלומר בלי מעצורים פסיכולוגיים או אסתטיים. המילים הגדולות והכבדות מפעם אמורות לקפץ קלות וריקות ככל האפשר על הדף, ולאבד חלקים גדולים ממשמעותן, אבל בתמורה לזכות בחיים חדשים, שאולי יהיו בהם אופקים חדשים.
האם זה עובד? לפעמים, במין הבזקים, ובשני כיוונים הפוכים. שניים משירי הספר – "אלבטרוס של העברית" ו"בראשית ברע" – הם נפלאים ממש, ואפשר להפיק מהם נוסחה שמבהירה מתי שבילי מצליח להתגבר על הספק והמבוכה שרודפים אחריו ולהתעלות על עצמו: זה קורה כשהוא צולל לתוך אקסטזה מילולית שבולט בה היסוד השלילי, הנונסנסי, השובר והמנתץ. רק כשהוא מצליח לוותר לגמרי על המילים שלו, מתמסר למילים של אחרים וחודר לתוכן כדי לפרק אותן מבפנים, הוא מרגיש כמו בבית. הנה, למשל, מה שהוא עושה לשיר ידוע של זך: "ראיתי ציפורה בת / יופי, הציפור רעתה / אותי, ציפור רע בת / יופי כזאת לא / אראה עוד עד / יום מותי".
ויש כיוון נוסף שבו שבילי מצליח להפיק שירים מעניינים – לא כשהוא מוותר על עצמו לטובת מלים של אחרים אלא להפך: כשהוא מתמסר לעצמו ולכמיהותיו עד כלות, וחושף את הזיקה העמוקה בין מיסטיקה ונרקיסיזם: "ביום הכיפורים / עשיתי אהבה / פרשתי סדין / ושכבתי במיטה / התכסיתי במילים / ועינגתי / את נפשי / באתה בחרתני / מכל הגברים." הכמיהה הרוחנית מתפרקת בשיר הזה לשנים מהיסודות שמהם היא מורכבת – אהבה למילים ואהבה עצמית – ויש בהתפרקות הזאת משהו חשוף ומדוייק מאוד, בעיקר כשמלמעלה ממשיכה לרחף רוח אלוהים, אבודה ובודדה כמו האסטרונאוט מהשיר שמצורף לרשימה.
בנימין שבילי, ספר יסירה, סדרת כבר, מוסד ביאליק
- הספר באתר ההוצאה.