דקה 5

פורסם בתאריך 21 באוגוסט 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

האלימות המחרידה של מלחמת עזה לא הותירה רישום עז על החברה הישראלית – היא נותרה נאמנה  לעצמה – אבל השירה הישראלית הצעירה כמעט יצאה מדעתה מרוב כאב וזעם. בזריזות ראויה לציון, שבוע מפרוץ המלחמה, ראתה אור אנתולוגית המחאה "לצאת" שאורגנה על ידי קואליציה רחבה של משוררים,  ביניהם משוררי כתב העת "דקה", שגליונו החמישי רואה כעת אור.

בדבר המערכת של הגיליון החדש מתגאים העורכים בתרומתם ל"לצאת" ומדגישים את מחוייבותם לשירה פוליטית. יש משהו משונה בדבר-המערכת הזה, מין חגיגיות זוהרת. "דקה" מתגלה שם כליבה של "קואליציה קטנה ואורגנית" שהיא חלק מ"מהלך רחב יותר" – הכוונה בעיקר למי שהיו שותפים ל"לצאת", אך כגורם מרכזי נוסף מוזכרת חנות הספרים הבאר-שבעית "עשן הזמן" – שעתידה לשנות סדרי עולם: לשמש תחליף הן לכלכלה העולמית הצולעת והן לפוליטיקה הממסדית המאובנת. מה שהופך את הטקסט למופלא, מטורף קצת אפילו, הוא הסגנון המדוד, הסמכותי והרציני-לחלוטין שבו הוא מצליח למתוח גשר דק של מילים על התהום שמפרידה בין הממשות המתוארת בו, כמה כתבי עת וחנות, לבין היומרה שהוא מבטא: מהפכה עולמית במהרה בימינו.

שקלתי את האפשרות שמדובר באירוניה ממזרית במיוחד, אך כשקראתי את מאמרו של ערן צלגוב, אחד מעורכי "דקה", שעוסק בטבע השירה הפוליטית, הגעתי למסקנה שפואטיקת הריחוף רצינית יותר מששיערתי. מהמאמר אפשר ללמוד שכתיבת שיר פוליטי, כלומר שירבוטן של כמה מילים, היא מעשה הרה גורל שראשו בשמיים ורגליו מעמיקות עד תהומות. אלוהי ההגמוניה והממסד באשר הם טורחים על הבריאה, והסַמָּאֵלִים הקטנטנים מ"דקה" דוחפים להם בלי הרף מקלות מילוליים בגלגלים ומביאים גאולה לעולם.

ברשימתי על גיליון "דקה" הקודם שיבחתי את כתב העת דווקא על צניעותו. גם הגיליון החדש ערוך היטב, ויש בו שירים יפים כמו השיר המצורף לרשימה של שולמית אפפל וריאיון מעניין עם הסופר הלבנוני הגדול אליאס חורי. מה שקרה בינתיים וגרם למשוררי "דקה" להחליף צניעות במגלומניה זה מלחמת עזה ו"לצאת", שהיו מבחינתם מין טקס חניכה דרמטי, והעניקו להם תחושת ערך, שליחות ועוצמה. כשקלטתי את זה, הבנתי פתאום למה כתבתי ביקורת כועסת ועצובה כל-כך על "לצאת" מייד עם צאתו, ובאיזה מובן לא דייקתי אז.

נכון, חשבתי ואני עדיין חושב שהיו שם יותר מדי שירים בינוניים, אבל זה לא יכול להיות העניין: העולם גדוש בשירה גרועה ואני חי עם זה בשלום (מה גם שבעיון חוזר באנתולוגיה השבוע גיליתי שירים שלא הבחנתי אז ביופים, ביניהם של מרחב ישורון ושירה סתיו). מה ששיגע אותי היה הפער בין האלימות הבלתי נתפסת, האימה, היאוש, עוצמתו האכזרית של האירוע – מעצמה עם נשק מדע בדיוני שופכת אש וגופרית על עיר תנ"כית שמתגוננת באמצעות מערך משוכלל של מחילות עפר, דווידקות ורוגטקות – לבין דלות הדמיון של משוררי "לצאת", שהגיבו במטח של קלישאות עיתונאיות חבוטות (הכיבוש, פוליטיקאים מושחתים, המלחמה הקודמת, ההרוג הבא), ביטויי חמלה פיוטיים וכמה התחכמויות, כשמעל לכל מרחפת אותה חגיגיות שמתגלה עכשיו ב"דקה": מין גאוות יחידה של "העושים במלאכה", שארית הפליטה של הצדק, חוד החנית של האמת, בלי להסגיר אפילו טיפה של אירוניה או מודעות לחולשתם.

אז למה הביקורת הייתה לא מדוייקת? ראשית, מכל הסיבות הפוליטיות: הייתי צריך לתמוך, נקודה, ולדחות חשבונות אחרים למועד אחר (אם כי אני מקווה שגם בעתיד אשגה שגיאות כאלה: יש זיקה בין ספרות ופוליטיקה אבל יש גם הבדל שצריך לכבד). שנית, משום שבאמת ניצלתי את "לצאת" כדי לחסל חשבון ישן עם השירה הפוליטית הישראלית ונטייתה להשתכשך בשלולית של קלישאות מתפוררות. ושלישית, משום שאין קיצורי דרך. כדי להחלץ מהשלולית משוררים צעירים זקוקים למנה בריאה של יומרה וטירוף, וזה מה שמשוררי "דקה" קיבלו דווקא בתבערת עזה. עכשיו כל מה שנחוץ זה סיכה קטנה שתגרום לבועה לשחרר בעדינות את ניחוח האופוריה המתוק שלה לחלל העולם, ותשלח אותם לחשוב שוב על האתגרים הגדולים הכרוכים בכתיבת שירה פוליטית.

apfelדקה 5, עורכים: בועז יניב, ערן צלגוב, רוני הירש, פרדס

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 21 באוגוסט, 2009 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על דקה 5

מליק
1 בספטמבר 2011

ביקורת מחורבנת על כתב-עת מצויין

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון