כשאומרים שלום שבזי מתכוונים לא רק למשורר הגדול – שלם בן יוסף בן אביגד בן חלפון משתא אלשבזי – אלא לתרבות ספרותית שלמה, יקום של שירה, הלא היא שירת יהודי תימן כפי שהתעצבה והתגבשה במאות השנים האחרונות, ובעיקר במאה ה-17. שירה עברית נכתבה בתימן הרבה קודם, אלא שעד המאה ה-16 אפשר לראות בה ענף מרוחק אך נאמן למדי של שירת תור הזהב בספרד. ואז, בפרק זמן של כמאה וחמישים שנה המכיל את שנות חייו של שבזי, זכתה שירת יהדות תימן לקול חדש ורוח חדשה, שהעניקו לה דמות מקורית להפליא, והעשירו את תולדות השירה העברית בפסגות חדשות של יופי ושאר רוח.
לשבזי מייחסת המסורת 15,000 שירים. יוסף טובי, עורך המבחר משירי שבזי שראה כעת אור בסדרת "תור הזהב" (עיצוב הסדרה נשמר אך שמה נשמט מהספר, אות לכך שבין שבזי לתור הזהב בספרד מפרידים לא רק אלפי קילומטרים אלא גם כשש מאות שנה) מעריך שלחוקרי המשורר מוכרים כ-850 שירים שלו, אם כי יש לשער שרבים משיריו עדיין נחבאים בכתבי יד. הצלחתו האדירה של שבזי בקרב יהדות תימן הפכה אותו לדמות אגדית שיוחסו לה שירים רבים שלא הוא כתב. המיזוג הזה, של מסורת שלמה בדמותו של אדם אחד, אינו מקרי, והוא מסימניו של הסגנון הספרותי המיוחד ששבזי היה מנהיגו.
את שירת שבזי מאפיינות טקטיקות שונות של מיזוג והרמוניזציה, שמקורן בתחושות עזות של שיתוף ואחדות, של ביחד יהודי-תימני. שירת תור הזהב בספרד, שלאורה עוצבה שירת תימן, היתה עשירה מאוד במתחים תרבותיים גלויים – בין דת ופילוסופיה, עברית וערבית, עברית מקראית ועברית של ימי הבינים, יחיד ורבים, שירת חול שנועדה למשתאות אריסטוקרטיים ושירת קודש שנועדה לבית הכנסת – ולשבזי היה כישרון יוצא דופן לאמץ את המורשת המשוכללת שנולדה בצל הניגודים החריפים הללו, ובה בעת לרכך אותם ולישב ביניהם לטובת הקהילה שבתוכה ולמענה כתב.
במבואותיו המצויינים של טובי לשירי המבחר החדש נרמזת סדרה של תהליכים חברתיים שליוו את הפריחה הגדולה בשירת תימן במאה ה-17. תהליך אחד קשור להתחזקותה של הקבלה בקרב יהדות תימן, שהגיעה לאחד משיאיה בהתפרצות המשיחיות השבתאית. שבזי עצמו כתב שירים שבתאיים מובהקים, ויש רמז לשבתאִי צבי גם בשיר המצורף לרשימה, בשורה המבוססת על פסוק מישעיהו כ"ד ("מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק": צבי – שבתאי צבי). תהליך שני קשור להרעת היחסים בין יהודים ומוסלמים בתימן, בין השאר על רקע השבתאות, ולרדיפות שונות (גזירת העטרות, גלות מוזע) שחיזקו מאוד את תחושת הביחד היהודית-תימנית. תהליך נוסף קשור לפריחה בשירה ובמוזיקה התימנית-מוסלמית באותה תקופה, שחדרה גם לקהילה היהודית, ויצרה ביקוש לשירה דומה בעוצמתה אך בעלת אופי יהודי, שאפשר יהיה להשתמש בה בשמחות משפחתיות ובסעודות מצווה, בשבתות, מועדים וחתונות. הביקוש הוביל ליצירתה של שירה חדשה, שהתעלמה מההבחנה העתיקה בין שירת חול חצרונית ושירת קודש פולחנית, מיזגה יסודות של משתה ושמחה עם גילויים של דבקות דתית, ועטפה את חיי היומיום המשפחתיים על מצוקותיהם ונחמותיהם בחזיונות גאולה נלהבים.
עורך הספר מדגיש את נוכחותן הבולטת של דמויות נשיות בשירת שבזי, הקשורה לנטייתה לשלב בין שמחות משפחתיות ודימויים מיסטיים. הדמויות הנשיות הן לעתים אלגוריות, ומיצגות את נפש המשורר, כנסת ישראל או השכינה. לכולן תקדימים ברורים בשירת תור הזהב ובשירה העברית בכלל מאז התנ"ך, אבל בשירה התימנית יש להן תוקף מיוחד שקשור לנטייתן להתמזג זו בזו – ממש כמו בת הנדיב החכמה מהשיר המצורף לרשימה, המופיעה בעת ובעונה אחת כנגאלת וכגואלת, ומאחדת להוויה חושנית אחת את המשורר וקהילתו בתימן עם הגאולה המצפה להם בציון. ודומה שבאחדות הזאת, שיש בה יסוד משפחתי וקהילתי, עוטף ומחבק, לצד יסוד אקסטטי, פרוע ומרומם רוח, טמונה אחת מבשורותיה המשמעותיות של שירת שבזי.
שלום שבזי, שירים, ערך, הוסיף הקדמות והערות: יוסף טובי, בשיתוף פלטיאל גיאת, אוניברסיטת תל אביב – ההוצאה לאור