ישראל אלירז, הילולות. יהורם בן מאיר, שירים מחיים רבים

פורסם בתאריך 29 ביוני 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"הילולות" הוא ספר השירה ה-28 של ישראל אלירז. בשמונה השנים האחרונות ראו אור תריסר ספרי שירה שלו. משוררים ותיקים וצעירים מתקשים מאוד לפרסם את ספריהם, ובעוד הם מתרוצצים בין הוצאות ספרים או סתם מתייאשים, אלירז מפרסם עוד ספר או שניים מדי שנה. הוא כותב יפה, אפילו יפה מאוד, אלא שספריו די דומים זה לזה. לכל אחד דגשים שונים במקצת, אך כמעט תמיד זוהי אותה יצירה בביצוע נוסף, מחודש, כמו קטלוג שמציע כל כמה חודשים עוד גוון ייחודי של אוף ווייט או עוד פתות שלג משוכלל, חד פעמי וחסר תקדים ככל קודמיו.

האובססיביות הזאת אינה מקרית. היא הבט מהותי של האסתטיקה של אלירז. שיריו הם מרדף מתמיד אחרי הרגע החולף, היומיומי, המוכר לכאורה עד זרא אך גדוש בניסים ונפלאות מטאפיזיים, מתוך השתדלות ללכוד את טבעו החידתי, המעופף, החומק כמו חול בין אצבעות. התוצאה היא מוזיקה מילולית מיוחדת במינה, המוזיקה של אלירז, שיש בה מצד אחד משהו קבוע, מעגלי, חוזר על עצמו, ובה בעת חתירה פרדוקסלית אך נחושה הלאה, קדימה, אל הרגע הבא, השיר הבא, הספר הבא. כל רגע הוא מפתן של רגעים נוספים שחמקו לפניו ויגיחו בעקבותיו, וכל התגלות או הארה – כלומר כל צומת שממזגת ומפצלת בין מילותיו של אלירז לבין המציאות החידתית שהן מפלסות בה את דרכן – התרחשה כבר אינספור פעמים ותתרחש עוד אינספור פעמים, עובדה שהמשורר מנסח במלים מפורשות בשיר שפותח את ספרו החדש: "כל מה שראינו חייב להיראות מחדש / כל מה שאמרנו חייב להאמר מחדש / פתאום אנחנו מבינים מה שעוד נבין… אני כאן בשביל זה".

אלירז כאן בשביל לרדוף אחרי הרגע החולף, ומכיוון שהמרדף אינו יכול להיפסק, הוא מוליד ללא הרף שירים חדשים וספרי שירה חדשים. וכדי להבין את משמעותו של המרדף הזה, כדאי להיזכר במשורר אחר, לא פחות אובססיבי: ביהורם (פיצ'י) בן מאיר, שמת לפני שנתיים, ולאחרונה ראה אור מבחר מהשירים שכתב בחודשי חייו האחרונים, "שירים מחיים רבים".

קשה לחשוב על משוררים שונים יותר באופיים. מול אלירז הקוסמופוליטי, הממזג בשיריו משקעים של אירופאיות מעודנת עם תבניות זן-בודהיסטיות של רגש ומחשבה, הציע בן-מאיר סינתזה הרבה יותר מקומית של געגועים לארץ ישראל ותל אביב התמימות של נעוריו עם כמיהה לשורשים יהודיים. ובעוד אלירז רודף בשיריו אחרי הרגע החולף, היומיומי, בן מאיר כתב מתוך רצון הפוך לכאורה: לחמוק מהיומיום ומצוקותיו לטובת מחוזות החמדה הכמו-נצחיים של השפה העברית, שאותם סימן ושיחזר בשיריו באמצעות שיבוצי מלים ופסוקים שנלקחו משני מקורות עיקריים: מהשירה העברית הדתית לדורותיה, ומהמשוררים התל-אביביים האהובים עליו, ובראשם יאיר הורביץ.

בשיריו של בן מאיר יש הרבה יופי, וכמעט בכולם אפשר לחוש בנחמה ובשמחה שהשפה העברית העניקה לו. היופי הזה הגיע לשיאו בשירים שנכתבו לקראת סוף חייו. הידיעה שמותו קרוב העניקה לדבקותו בעברית עוצמה יוצאת דופן. לשאלה למה משוררים כותבים שירים יש תשובות רבות, ואחת מהן, אולי הכי בסיסית, מודגמת ב"שירים מחיים רבים" בדרך צלולה ומופתית במיוחד: כי יש רגעים שבהם אפשר להאחז רק בזה – בהדי הזמן הארוך שאצורים במלים עתיקות, ובהבטחות המסתוריות הגלומות בהן.

אלירז ובן-מאיר מייצגים שני זרמי עומק מנוגדים בשירה הישראלית – זה שמשחזר את תבניות היסוד של השירה העברית המסורתית, וזה שמנסה בכל כוחו להחלץ מהם. אלירז כותב שירת-חוכמה שמלמדת אותנו כיצד להיפתח לרגע החולף, ובן מאיר כתב תפילות ותהילות שמטרתן הפוכה – להעניק מחסה מפני החילופיות והמוות. ובכל זאת, כשקוראים בשיריו האחרונים של בן מאיר, כמו בשיר המצורף לרשימה, קשה שלא לחוש שהכוח המניע בשירתם דומה מאוד, ושאצל שניהם המרחק בין מרדף ומנוסה, או בין כמיהה לחולף ופחד מפניו, פחות גדול ממה שנדמה.

ישראל אלירז, הילולות, קשב
פיצ'י יהורם בן מאיר, שירים מחיים רבים, קשב

תגיות: , , ,

יום שישי, 29 ביוני, 2012 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון