שלושה ספרי שירה שראו אור לאחרונה עסוקים, כל אחד בדרכו, בניסיון להתוות, ובמובן מסויים גם לפרוץ, את הגבול המסתורי בין החיים והמתים. אני לא מתכוון לסיאנסים, העלאה באוב או תקשורים עם רוחות. לא שאין דמיון בין כישוף ושירה, אבל יש גם הבדל שקשה להתעלם ממנו. נקודת המוצא המשותפת היא אובדן. אדם מאבד את יקירו, כמה אליו, ורוצה לשוב ולהתאחד איתו לפחות לרגע, לפעמים כדי לשמוע ולהשמיע עוד כמה מלים שלא נאמרו. המכשף מציע פרקטיקה שלעתים קרובות מעורבות בה גם מלים – בדמות לחשי השבעה, למשל. המשורר, לעומת זאת, מציע רק מלים שנעקרו מהקשרן המאגי והפכו למה שמכונה "ספרות". ואחת הדרכים להבין משורר היא לבחון את הזיקה שלו למקורות המאגיים של היצירה הספרותית.
בשירתה של חוה פנחס-כהן יש זיקה הדוקה בין אובדן – חווית היסוד של שירתה – לבין נוסחים שמקורם במחשבה המאגית. שיריה נכתבים ברגעים של ריגוש קיצוני הדומה במקצת לאקסטזה, וליתר דיוק: מדמים חוויה כזאת. יש בהם משהו שמזכיר תנועה סוערת של נוזל – נביעה, גלים מתנפצים, מערבולת. לפעמים הם דומים לשירי נוף, ואז הנוזל הוא מים, על נטייתם להתגלות ולהיעלם: לרדת כגשם, להיספג באדמה, להיקוות ולהתאדות. אלא שהזרימה מופיעה תמיד כמטאפורה לתהליכים גופניים ונפשיים: למוזיקליות של תהליך הכתיבה, למקצבים הפנימיים של התשוקה האירוטית, למחזורי הגיאות והשפל של הזיכרון וההתאבלות.
יופיה המיוחד של שירת פנחס-כהן מבוסס על יכולתה הכמו-מאגית למזג את החוויות האלה לתנועה סוחפת אחת. הדבר ניכר בעיקר באופיו הנוזלי של מושא כמיהתה – הקלות שבה הוא משנה את פניו מאב לבן זוג, מאח למאהב, מאם לבת, מאני לזולת, מאל לאדם, מגוף למילה, מחי למת ובחזרה. ספרה החדש "אחי, הצימאון" מוקדש לעילוי נשמתו של אחיה הצעיר מאיר, והוא קרוי על שמו של מחזור שירים שכמה אל האח ומתייסר באובדנו. אלא שהספר עשוי כולו משירי אבל וכמיהה, המוקדשים לא רק לאח אלא לדמויות משמעותיות נוספות בחיי המשוררת שנוטות להתמזג ולהתחלף זו בזו. מהספר כמכלול מצטיירת תמונת עולם שמערערת על ההבחנות המקובלת בין תשוקה ואבל או בין כמיהה ואובדן, ומעצבת את הגבול בין חיים ומתים כגבול פנימי, גמיש ורב-ממדי, המשמש כמקור כוח ונחמה.
שירת אבל מסוג שונה לחלוטין מציע רפי וייכרט. אצלו הגבול בין מתים וחיים הרבה יותר חד. שירי ספרו החדש, "בקווים דקים", נחלקים ברובם לשני סוגים: שירי אהבה לבתו הקטנה, ושירי געגוע לידידיו שמתו לאחרונה, רובם משוררים, כמשה בן שאול, יהורם בן מאיר וגיורא לשם. מבטו מופנה לשני כיוונים מובחנים היטב, אל הבת או העתיד ואל המתים או העבר, ומה שבולט בהעדרו הוא האמצע, אותו אמצע שחשוב כל-כך לפנחס-כהן, זה שממזג את העבר והעתיד, ולובש אצלה חזות של הווה מרוגש, אקסטטי, אירוטי, רווי בתשוקה. בכמה משיריו מנסח וייכרט במלים נוקבות את כפירתו בקיומו של אמצע כזה: בשיר "טבע הדברים" הוא מסביר שבין החי למת נמתח גבול שאסור לחצותו, וב"סונטת אהבה שנתפרעה" הוא מבהיר שאידיאת החיים אחרי המוות היא לכל היותר משל ספרותי שאין לו נמשל.
ההבדל בין הפואטיקות ברור, אבל אין להפריז בחשיבותו. שיריו של וייכרט היו מאבדים את רוב יופים אלמלא היתה משתמעת מהם אמונה נלהבת במה שהוא לכאורה כופר בו, כלומר בנוכחותם של המתים בחיינו, ושיריה של פנחס-כהן לא היו אפקטיביים אלמלא היו מבוססים על הידיעה שהמתים אינם יכולים לשוב. כמין איזון ביניהם מצורף לרשימה שיר של משורר שלישי, אלישע פורת, הכלול בספרו החדש והמרתק "פחיתה" שגם בו משולבים יחד תשוקה ואבל – שיר שמתאר את החופש שזוכים בו הקוברים והנקברים בבתי עלמין חילוניים: החופש לוותר על המפגש הצפוי להם באחרית הימים.
רפי וייכרט, בקווים דקים, קשב.
אלישע פורת, פחיתה, הקיבוץ המאוחד.
חוה פנחס-כהן, אחי הצימאון, הקיבוץ המאוחד.
- האתר של רפי וייכרט.
- שירלי אגוזי על רפי וייכרט.
- ראיון שערך עידו בלאס עם רפי וייכרט ב'הארץ'.
- לרשימה על ספרו של וייכרט 'שירים לדר'.
- לרשימה על ספרו של וייכרט 'רזים'.
- ביקור בית עם המשורר אלישע פורת באתר 'ספרים סופרים ומה שביניהם'.
- ראיון שערכה אורית פראג עם אלישע פורת ב'זמן הירוק'.
- האתר של חוה פנחס-כהן.
- ראיון שערך קובי אייל עם חוה פנחס-כהן ברדיו 'קול יזרעאל'.
- רשימה של יונתן ברג על חוה פנחס-כהן ב'מקור ראשון'.
- הבלוג של חוה פנחס-כהן ב'בננות'.
- לרשימה על ספרה של חוה פנחס-כהן 'שביעית'.
2 תגובות
הערתו הארסית של המשורר גיורא פישר על ספר השירים "פחיתה" של המשורר אלישע פורת היא דוגמה טובה לקנאת סופרים. פישר פרץ לתודעה הציבורית לא בשל איכות שיריו,אלא בשל נושא השכול המרכזי בהם. בספר שיריו של פורת יש שירי זיכרון מעולים שגם נקראים בטקסים ממלכתיים. לפישר, שזכה לביקורת הרסנית מדן מירון, יש כנראה טענה לבלעדיות בשירי הזיכרון שלו.
על איזו הערה של גיורא פישר אתה מדבר? אם על תגובת הפייסבוק לרשימה – נדמה לי שאתה טועה בהבנתה: גיורא ביקש מידע על הספר ולא תקף אותו בשום צורה.