סיגל בן יאיר, לא מעודן

שיריה של סיגל בן יאיר עוסקים לעתים קרובות בעוני, כלומר במחסור בכסף על הקשיים הגדולים הכרוכים בו, אלא שיש הרבה סוגי עוני, ובעוני שבן יאיר מעצבת בולטים בעיקר יסודות מגדריים, אסתטיים ואינטלקטואליים. על פני השטח זהו עוניה של משוררת ישראלית משכילה וחרוצה, ממשפחה טובה ותרבותית, כך היא מעידה על עצמה בכמה מהשירים, השייכת למה שמכונה "מעמד הבינים", זה שאומרים עליו שהוא הולך ונשחק. ואכן, בזכות השכלתה וחריצותה יש לה עבודה המוצגת כמשרה בעלת אופי בירוקרטי ("אני מזכירה דו-שולחנית א-רגלית… כולי שולחן וגף-מדף הקפי… אני אישה-שולחן, יש לי אגן מוברג…"), הכוללת גם בוס שהיא תלויה בו ולכן אין לה ברירה אלא לצחוק כשהוא מספר בדיחות גזעניות, ואף על פי כן, למרות נכונותה לסבול את הבוס ובדיחותיו המבזות, מתברר שאין לה די כסף לקנות ספר שירים של מאיאקובסקי: "בקניון התחנה המרכזית החדשה שורה רביעית מימין / אני זוממת בצומת ספרים לגנוב / את אוסף שיריו המתורגם של מאיקובסקי, / 118 ש"ח מחיר מומלץ לצרכן. / ארנקי ריק ואני מתפללת מאה / ושמונה עשר…"

דומה שהכל בשיר הזה, כמו ברוב שיריה של בן יאיר, רווי בפתוס מכוון היטב: ממיקום החנות בתחנה המרכזית, דרך הארנק הריק, ועד ל-118 ש"ח, שהוא באמת מחיר מעצבן לספר שירה. אבל מה שחשוב הרבה יותר מסיגנונו המעודן והמדוייק של העוני זו התפילה, המייצגת משאלה או תשוקה אסורה, לגנוב את מאיאקובסקי הנחשק כל כך – מאיאקובסקי המהפכן, האולטרה-מודרניסט, "הענן במכנסיים" – תפילה שמסתיימת בכישלון נשי מאוד ומר מאוד: "אני מנסה לנער מעלי / את מורא הדיברות הנורא, ואת צליל חבטת ידה של אמי הרעה / וזרועי נוטה הה – / תשוקה נרעדת, ארנק חלול, עיקול / ידי הנחלשת, על גחוני אני, / זוחלת לצאת."

בן יאיר אוהבת כנראה את השיר הזה (ובצדק, זה שיר נהדר), ולכן היא כתבה לו כמה וריאציות נוספות, שאחת מהן מצורפת לרשימה. בכל הווריאציות, כמו ברבים משיריה האחרים, חוזר אותו מבנה: בן יאיר ממקמת את עצמה בהקשר לא הרואי במיוחד, "עני" כביכול – כמעט תמיד מדובר בהקשרים צרכניים או בירוקרטיים מתסכלים – אך מסיימת את השיר בקרשצ'נדו המבוסס על דימוי גופני ומיתולוגי רב עוצמה: בסוף השיר על מאיאקובסקי היא מדמה את עצמה לאישה-נחש המגורשת מגן העדן כשהיא זוחלת על גחונה, ובסוף השיר המצורף לאישה הנעקדת כמו פרומתיאוס בבדידות נצחית לצוק, ועופות טרף מכרסמים את איבריה הפנימיים.

תחשבו על שלושת הדימויים הדרמטיים שהוזכרו במהלך הרשימה – אישה-שולחן, אישה זוחלת ואישה  נעקדת. הדימוי הראשון, לאישה-שולחן, הוא בין השאר מחווה לחזי לסקלי, שכתב בשירו "שולחן": "אני אבי המשטחים האופקיים… אבי הרצפה, אבי הכיסא, אבי המיטה, אבי הכלב… אבי הזכר הכורע על ארבע". ההקשר המיני משמעותי אצל בן יאיר בדיוק כמו שהוא משמעותי אצל לסקלי, וקשה שלא לחוש שכאשר היא מדמה את את עצמה לרהיט משרדי, לחווה הנענשת או לפרומיתיאוס הכבול, היא יוצרת – בדומה ללסקלי – אובייקטים אסתטיים מרתקים שיש בהם מורכבות מגדרית וארוטית, המשלבים יחד תשוקה גדולה עם התרסה זועמת וחוסר אונים משתק.

עוני בשיריה של בן יאיר הוא איפוא מצב קיומי דו משמעי. כרוכים בו השפלה, חולשה בלתי נסבלת וגבולות צרים ומאיימים, אבל דווקא משום כך הוא מאפשר למשוררת לעצב דימויים מקוריים ומשוכללים, אוביקטיביים כביכול, של כמיהה חדה וחריפה, לא מעודנת. נכון שמקובל לראות בשירתה "שירה חברתית", ולקשר אותה למשוררים כיודית שחר או מתי שמואלוף, למשל, אבל מעבר לפני השטח החברתיים  שלה – שאי אפשר ואין טעם להכחיש – שירתה קרובה לא פחות לשירת הגוף הלכוד בתוך עצמו, הכמה, המעונה, המסתגף והמזדכך של משוררים כלסקלי, ענת זכריה, יעקב ביטון או אופיר נוריאל.

סיגל בן יאיר, לא מעודן, הליקון

• ראיון שערכה גליה יהב עם סיגל בן יאיר במדור הספרות של 7 לילות, ידיעות אחרונות.
• רשימה של דפנה שחורי על הספר.
• אסתי סגל על הספר.
• רשימה של דורית ישראל–נשארי באתר "נוריתהה".
• רן יגיל על שיר מהספר ב-nrg.
• טלי לטוביצקי על אחד השירים מתוך הספר.
• רשימה של דורון קורן ב-ynet.
• קובי אייל ברדיו 'קול יזרעאל' – 'נוף פתוח עם סיגל בן יאיר'.
  
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.