כתובת 2

פורסם בתאריך 7 במאי 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בגיליון השני של כתב העת "כתובת" מתפרסם בין השאר מאמר מרתק של גלעד מאירי – אחד מעורכי כתב העת – שמנסה לתאר ולהסביר את מגמותיה של השירה הישראלית המתהווה, ולעשות זאת מנקודת מבט רחבה יחסית. הוא מדבר על מה שהוא מכנה "מהפכת אמצעי הייצור בשירה הישראלית", ומתכוון לסדרה של תופעות (התרבותם של פסטיבלים וסדנאות לשירה, למשל) שהמשמעותית ביניהן היא המהפכה התקשורתית המואצת של עשרות השנים האחרונות.

השימוש במושג "אמצעי ייצור" בהקשר זה אולי בלתי מדוייק במקצת, הולם יותר את המאה ה-19 מאשר את המאה ה-21, אבל ברור שמאירי נוגע באחת השאלות המרתקות ביותר שהשירה בת זמננו מתמודדת איתן: שאלת היחס בין אמנות שקשה לחשוב על קשישה ממנה – שירה – לבין הבחור החדש שהופיע לאחרונה בשכונה: אינטרנט. לא רק האינטרנט עצמו, אלא התרבות הניאו-קהילתית והקוואזי-פלורליסטית וההיפר-שיווקית, המקשקשת עצמה לדעת כמו חביתה ענקית, שנולדה בעקבותיו ובמקביל לו.

למאירי יש דיון מפורט בדרך שבה המהפכה החדשה משפיעה על השירה הישראלית, אבל נדמה שמבחינה ספרותית אפשר לחלץ מטיעוניו שתי תופעות שהוא מקדם בהתלהבות: ראשית, הוא מצביע על כך שמשוררים מרבים לאחרונה לכתוב שירה שהוא מכנה "אוטו-פואטית", כלומר שירים שמחבריהם מתלוננים בהם על העובדה שלא משלמים להם על הופעה באירועי שירה, מלגלגים על דוחק-האגואים והמולת-הליקוקים-ההדדיים המאפיינים פסטיבלים לשירה, ומקטרים על קשיי חייהם כמשוררים באופן כללי. אני לא לגמרי שותף להתלהבות – אני לא בטוח שיש כאן בשורה חדשה או מעניינת במיוחד – אבל אין ספק שמאירי צודק: השירה הישראלית אכן הולכת ומידמה לאחרונה למין רשת חברתית רוחשת ודביקה, שעסוקה בראש וראשונה בניסיון להידמות ככל האפשר לרשתות חברתיות אחרות.

וכאן אנחנו מגיעים לתופעה נוספת, הרבה יותר מעניינת, שמאירי מצביע עליה – הדרכים שבהם השירה הישראלית מגיבה למבול הטקסטים הכמו-פיוטיים שתרבות הרשת (שאינה אלא נצר של תרבות הפופ והפרסום והשיווק והצריכה של המאה עשרים) שוטפת בו את העולם. למשוררים, אומר מאירי, אין היום ברירה אלא להתמודד עם אינספור מתחרים חדשים: יצרני פופ סלולרי, יחצנים וקופירייטרים, בלוגרים וטוקבקיסטים, צרצרי פייסבוק וצייצני טוויטר, ומדבריו משתמע שהדרך היחידה להתחרות בכל אלה היא להשתדל להידמות להם ולהתבולל בקרבם – ולכן השירה הופכת לדעתו ל"ננו-פואטית" יותר ויותר, כלומר דומה ככל האפשר לרשת מתנחשלת, "חתרנית" לדבריו, של ג'ינגלים וטוקבקים, צרצורים וציוצים.

נקודת המבט של מאירי אכן רחבה, אבל אולי לא רחבה מספיק. כאשר תרבות עתיקה מתמודדת עם כללי משחק חדשים – משל מקובל הוא ההתמודדות היהודית עם המודרנה – קופצות לעין שתי תגובות קצה: מצד אחד היטמעות והתבוללות, מצד שני דבקות והתבצרות. מאירי מתעלם מכך שלצד השירה הצייצנית שמשגשגת לאחרונה במקומותינו אפשר להבחין במגמה הפוכה, לא פחות בולטת, של כמיהה חרֵדָה למסורת, שהמייצגים הבולטים שלה הם כתבי עת כ"הו!" ו"מטעם" מצד אחד, והרנסנסים הניאו-מזרחיים והניאו-דתיים מצד שני. יותר מזה: הוא מתעלם מכך שבכל מקום שיש בו תחרות בין היטמעות בחדש והתבצרות בישן, מי שמנצח לעתים קרובות הוא דווקא זה שמציע אופציה שלישית, מהפכנית באמת. במשל היהודי שהוזכר קודם האופציה השלישית, זו שניצחה בסופו של דבר כנגד כל הציפיות, הסיכויים, צווי התבונה הטהורה וכללי הטעם הטוב, היא התרבות העברית, היהודית-לאומית, כלומר הציונות, שכולנו חיים בצילה, לטוב ולרע.

תמונה אמיתית של השירה הישראלית היום היא תמונתו של הקונפליקט המתמשך והמשתנה-תדיר בין מסורת וחידוש. כל ניסיון לעמוד רק לצד הישן או רק לצד החדש הוא מוגבל. האם יש בינינו משוררים שמציעים התמודדות מעניינת עם הקונפליקט העתיק הזה בנוסחו המעודכן? יש לי כמה ניחושים, אבל תשובה של ממש תינתן רק בדורות הבאים. לרשימה מצורף שיר של דוד אבידן, שמגיב בצורה מדוייקת למאמרו של גלעד מאירי.

CCF28042010_00000

כתובת 2, כתב עת לשירה ולביקורת, מערכת: שי דותן, דורית ויסמן, אריאל זינדר, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג. כרמל

תגיות: , ,

יום שישי, 7 במאי, 2010 כתבי עת, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

2 תגובות על כתובת 2

חברה של
17 במאי 2010

אלי הירש גילה את הפייסבוק באיחור של שנתיים. מאז הוא נלהב לקשר הכל לאינטרנט (אותה גילה לפני שלוש שנים). ננו קשקוש על מגה פשפוש= שעמום ביקורתי במבנה תבניתי.

אלי
17 במאי 2010

תודה על התגובה. נעים לדעת שעוקבים אחרי ומפרשים אותי. אין כמו הפייסבוק.  

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון