פטיה פתאח, עבדתי על מכונת אמת

פורסם בתאריך 2 באפריל 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

פטיה פתאח – איזה שם נפלא – הוא משורר צעיר דו-לשוני הכותב ברוסית ובעברית. הוא נולד ב-1978 בקייב, היגר לישראל בהיותו בן עשר, וכעת ראה אור ספר הביכורים שלו, "עבדתי על מכונת אמת". הספר בולט בייחודו, אפילו בזרותו, על רקע השירה הישראלית בת זמננו. הזרות קשורה לכך שפתאח מושפע מהשירה הרוסית של ראשית המאה שעברה ומרבה לכתוב בחרוז ומשקל, אבל היא חורגת הרבה מעבר למאפיינים הצורניים האלה. הרושם הוא שפתאח מטפח את זרותו, הופך אותה לעמדה עקרונית, אולי מתוך רצון לפרוץ את אופקיה הצרים של השירה הישראלית, לפוגג קצת את האינטימיות הדביקה שמצופפת את רובה לגוש אחד, ולמצוא בה את מקומו.

כשקראתי את ספרו של פתאח חשבתי בין השאר על שירו העברי הראשון, הנפלא, של אלכסנדר פן: "השמש – גיהנום צלוי./ אדמת פִּתִּי – צבר וחול./ אני זורק לך בגלוי:/ איני יכול!// איני יכול את נאקו של אוח/ את השרב אשר אפו חרה/ את החיים על חוד החוח/ לקרוא מולדת מכורה.// טרוף עתיק נותן בי אש קולו,/ אבל איני יכול… עדיין לא!"

יותר מהדמיון בין פתאח ופן מעניין הניגוד ביניהם. בשביל פן היסוד הזר שחדר לשירתו ולחייו, היסוד הקשה לעיכול, המטורף והמאיים, היה המרחב הארצישראלי, העברי. פתאח בוחר באסטרטגיה הפוכה, אולי אלתרמנית או אבידנית במקצת, ובמקום להדגיש את זרותם של המרחב והשפה שלתוכם שירתו נקלעה, הוא מעדיף להדגיש דווקא את זרותו שלו.

הוא לא משחק את דמות ההלך של אלתרמן, גם לא את דמות האורח-מן-העתיד של אבידן, אלא את זה שמעופף על דרקון, ליתר דיוק דרקונית, ובכל מקרה מפלצת. ותפקידה של המפלצת – כלומר תפקיד השירה – הוא להתבונן בנו הרחק מלמעלה, להשתוקק לכל דבר אך לא לחוס על כלום, ללכוד כמה שיותר חזיונות בעיני-המשבצת החלולות שלה, לסחרר את כולם יחד ולהעלותם באש: "בשיא העונג גילית לי בשיא היושר: אהבתנו היא מעתה רצח עם."

ההרגשה היא שפתאח לא רוצה שיגרשו אותו מגני העדן המלאכותיים ששיגשגו בשירה האירופאית בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, כאשר דרקון המודרניזם בקע מתוך הביצה הפוסט-רומנטית וגיבש את צורות היסוד שלו. הדרקון התהווה מלכתחילה מתוך תחושת זרות והתרסה כנגד המסורת והסדר החברתי, אלא שאחרי שהמסורת ההיא והסדר ההוא השתנו מן היסוד במהלך המאה העשרים, בעיקר במלחמת העולם השניה, הפכה גם זרותו לנכחדת – זרות של מאובן שמקומו במוזיאון.

מבחינה זו דומה פתאח למשוררים אחרים הקשורים לכתב העת "הו!": גם הוא מתקשה להשתחרר, ואפשר להבין למה, מהקסם של הרגע הזוהר ההוא בשירת העבר האירופאית. אלא שבניגוד לכמה מהם  פתאח יודע היטב שזהו קסם נכחד, לא מובן מאליו, טעון בהיסטוריה אכזרית, ולכן אין טעם לנסות להחזיר אותו לשירה הישראלית בת זמננו כאילו היה חתול סיאמי, כלומר לעבד אותו לעברית מתערסלת, כמו-מושלמת, אקזוטית אך לא מזיקה. מטרתו של פתאח הפוכה: לא לביית את הזרות שקודחת בו אלא להשחיז אותה ככל האפשר, למתוח אותה עד גרוטסקה או פרודיה, ולאפשר לה לשלוף ציפורני-דרקונית מלאכותיות – משוחות בלק פוסט-מודרני ועשויות פלסטיק שצמח פרא במעבדה וירטואלית – כדי לנעוץ אותן בעצמו ובקוראים.

התוצאה תמוהה אך מרתקת, מרתיעה ומושכת גם יחד בזרותה המסוגננת. השירים הטובים בקובץ הם הפואמות הארוכות שבסופו, שהן ארוכות דיין לאפשר לפתאח לפתח ולסחרר את טיעוניו הרחק ככל האפשר – אולי כמעט עד לקרבה שמצפה לו מעבר לזרות – ולהפוך אותם למזרקה אינטר-גלקטית של הברקות רטוריות. השירים הקצרים פחות טובים. נכון שלשאלה מה זה אומר או לאן זה הולך אין עדיין תשובה ברורה, אבל בינתיים אפשר להתענג על הזרות בלי לנסות לפרש אותה, ולהתמסר לתחושה המתעתעת שלרגע האופק נפתח.

ptach

פטיה פתאח, עבדתי על מכונת אמת, סדרת דחק

  • שיר מתוך הספר, בכתב העת המקוון 'החוטם'.

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 2 באפריל, 2010 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

2 תגובות על פטיה פתאח, עבדתי על מכונת אמת

שאול סלע
15 באפריל 2010

‎ מודעה בעיתון הארץ : ביום ה בבית ביאליק ערב להשקת ספרה של חדוה הרכבי , בחסות: מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד. ישאו דברים : אריאל הירשפלד , יצחק לאור , חדוה הרכבי. קריאת שירים : דנה אולמרט אמיר אור אסתר אטינגר דרור בורשטיין יעקב ביטון , דפי בן צבי תמיר גרינברג דוד וינפלד מנפרד וינקלר הלית ישורון לילך לחמ…ן , מוסיקת ג'ז : דבורה דרעי מקס אולארציק מנחה : קרן קוך האם זה ארוע תרבותי ?
ראה/י עוד
לפני 13‏ שעות · הגב · אהבתי

[…] אלי הירש על פטיה פטאח […]

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון