מאיר ויזלטיר, מכלול שירים ג', 1980-2009
מפעל כינוס שיריו של מאיר ויזלטיר הגיע לכרך השלישי שלו. בניגוד לשני הכרכים הקודמים, שכל אחד מהם הוקדש לעשור בודד – הראשון לשנות השישים של המאה שעברה, ולתקופה בשירת ויזלטיר
מפעל כינוס שיריו של מאיר ויזלטיר הגיע לכרך השלישי שלו. בניגוד לשני הכרכים הקודמים, שכל אחד מהם הוקדש לעשור בודד – הראשון לשנות השישים של המאה שעברה, ולתקופה בשירת ויזלטיר
ליאור שטרנברג הוא אחד המשוררים המרתקים והמשוכללים ביותר שכותבים היום בעברית, ויש מין מתח, כמעט סתירה, בין יופיה של שירתו לבין משהו צנוע ומופנם במודגש באישיותו ובפואטיקה שלו, שכמו מסתיר
לפני שאספר מה דעתי על "זהב אריות", ספרו השני של רועי חסן, אני חש צורך לומר משהו על עצמי, שישמש אולי כגילוי נאות. כשהתחלתי לכתוב לפני כתשע שנים את הטור
רועי שניידר הוא מהמתחילים מוקדם, מקטגוריית נערי הפלא. ספר הביכורים שלו "רועי שניידר ושירים אחרים" ראה אור לפני כארבע שנים, כשהמשורר היה בן 18, וכבר אז היה קשה להחמיץ את
במבוא לספרו החדש, "אומרים שממש יפה שם", טוען נתן זך שמדובר ככל הנראה בספר שיריו האחרון, "וזאת לא מפאת גילי כי אם מפני החשש שגם אם אכתוב עוד, ואפילו כהנה
בספר שיריו השני, 'ממתינים לזאב', הצליח חוקר המקרא ערן ויזל להגשים את ההבטחה שנרמזה בספרו הראשון, ולהפוך ממשורר אקדמי, משכיל ורהוט אך גם נוקשה ומנותק במקצת, לווירטואוז של שירה. פקחותו
מפעל קיבוץ שיריו של מאיר ויזלטיר יצא לדרך. בינתיים ראה אור רק הכרך ראשון, הכולל את שירי העשור הראשון לפעולתו כמשורר, החופף במידה רבה לשנות העשרים בחייו ולשנות השישים של
לא מעט משוררים ששירתם אהובה עלי משתתפים ב"הו!" החדש, ולכן השתוממתי כשגיליתי שרוב השירים הכלולים בו נראים לי נטולי חיים או מאולצים, כאילו משהו במנגנון הפעולה של כתב העת, באופן
בתולדות שירתו של ארז ביטון אפשר להבחין בשני גלים גדולים ומובחנים של יצירה, שמעניין לנסות להבין את הזיקה ביניהם. בגל הראשון, שהסתמן בשנות השישים ונמשך עד שנות השמונים, הניח ביטון
בין דוד בוזגלו, גיבור סרטו הנפלא של רפאל בלולו "שיר ידידות" שהוקרן לפני כשבועיים בפסטיבל דוקאביב, לבין ארז ביטון, חתן פרס ישראל הטרי שהשיר המצורף הוא שלו, מחברים הרבה קווים
"מליון פחות אחת", ספר השירה הראשון של חוקר הספרות עודד מנדה-לוי, הוא הפתעה משמחת, כי מתגלה בו במין תמימות או שלמות מחודשת צורה ספרותית שמילאה לפני יותר ממאה שנה –
בספרו החדש של טוביה ריבנר, שחגג לפני כשנה יום הולדת תשעים, יש שירים כל כך וירטואוזיים, שהמפגש הראשון איתם מעורר מין תדהמה: באמת כל זה מתרחש שם, בין המילים המעטות
תנחום אבגר התחיל לכתוב בשנות השישים, הוציא שלושה ספרי שירה בשנות השבעים והשמונים, ומאז הפסיק לפרסם שירים. בעולם הספרותי מכנים את התופעה הזאת – משורר שמפסיק לכתוב לתקופה ארוכה –
לכאורה ספרה המחקרי של המשוררת שירה סתיו, "אבא אני כובשת", מוקדש לנושא ממוקד מאוד – בירור מחדש של דמות האב בשירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך – אם
"מוצא אל הים", ספרו השישי של מאיר ויזלטיר הרואה כעת אור במהדורה מחודשת, דומה במידה מסויימת, לאו דווקא בתכניו אלא במצב רוחו הקודר ובמקומו המיוחד בתולדות המשורר, ל"חתונה לבנה" של
שני כינוסי שירה שראו אור בשבועות האחרונים – "שירים 1970-2012" של יותם ראובני ו"אוצר שירים 1975-2005" של אילן שינפלד – הזכירו לי שפעם, עד לפני כעשר או חמש עשרה שנה,
"רעד העיר", ספר השירים השלישי של חגית גרוסמן, נפתח בהברקה – בשני שירים שבשמותיהם מופיעה המילה "אבולוציה", ובשניהם האבולוציה, זו שמזיזה את המשוררת קדימה ומאפשרת לה להתגבש, להשתכלל, ולממש אגב
כותרת המשנה של האנתולוגיה "מלכה עירומה" היא "שירת מחאה חברתית נשית", וזאת כותרת בהירה ונגישה מאוד, אבל נדמה שדווקא בהקשר הזה יש במילה "מחאה" משהו קצת חלש ומעורפל מדי. עדיפות