ערן ויזל, ממתינים לזאב

בספר שיריו השני, 'ממתינים לזאב', הצליח חוקר המקרא ערן ויזל להגשים את ההבטחה שנרמזה בספרו הראשון, ולהפוך ממשורר אקדמי, משכיל ורהוט אך גם נוקשה ומנותק במקצת, לווירטואוז של שירה. פקחותו הפכה לחוכמה, כשרון הקריאה שלו התגלגל בכישרון כתיבה, ושיריו נטענו במשמעות והתמלאו חיים. מעניין לעקוב אחרי התהליך שהופך שירה מהזן האקדמי לשירת אמת, כי אולי אפשר ללמוד ממנו משהו על הזיקה בין יצירה מקורית לגורלם של מדעי הרוח באקדמיה הישראלית המתפוררת, שהפך לאחרונה למוקד של דיון נואש ולהוט.

ויזל, כך כתוב בדש הספר, הוא "חוקר פרשנות המקרא היהודית"; מה שכונה פעם "פילולוג", כלומר פרשן של כתבי הקדמונים החוקר את שפתם ותרבותם. הפילולוגיה הקלאסית התמקדה ביוונית ולטינית, אבל לפני כ-200 שנה התחיל המקצוע להתרחב ולכלול שפות נוספות. כך נולדה גם ההתמחות של ויזל, ביקורת המקרא או פילולוגיה של התנ"ך, שהתרחבה למחקר כתביהם של פרשני מקרא קדומים מסוגים שונים, וביניהם גם פרשנים יהודים מימי הביניים כאבן עזרא והרשב"ם.

מה שחשוב לענייננו הוא הקשר ההדוק בין שירה לפילולוגיה, כלומר בין שירה למחקר של כתבי הקדמונים. עיון בתולדות השירה מגלה שכמעט כל פריצת דרך פואטית קשורה לפריצת דרך מחקרית. את הישגיה של שירת אירופה בעת החדשה, למשל, אי אפשר להבין ללא השפעתם של מופתים שמקורם בקלאסיקה היוונית והלטינית, שנחשפו  בעזרת מחקר פרשני. גם את הישגי המפנה המודרניסטי אי אפשר להבין ללא תרומת המחקר, שהתפרשותו אל מעבר ליוונית וללטינית הרחיבה מאוד את מקורות ההשראה של משוררים בכל רחבי העולם.

העיקרון שמתגלה כאן הוא מרחיק לכת: כדי שמשוררים יכתבו שירה חדשה נחוץ שחוקרים יחשפו מופתים עתיקים של יופי וחוכמה. מבחינה זו מחקר הוא תנאי הכרחי ליצירה מקורית, אם כי ייתכן שהשיטה האקדמית, זו שמושיבה פילולוגים באוניברסיטה והופכת אותם לפרופסורים למדעי הרוח, כרוכה בפגמים מסוימים שרצוי לתקן.

אלא שויזל הוא לא סתם חוקר ופרשן, אלא חוקר ופרשן המתמחה בכתביהם של חוקרים ופרשנים. זה בדיוק מה שאבן עזרא והרשב"ם היו: חוקרים ופרשנים של שפת התנ"ך. וכשמבינים את זה, הכל מתחיל להתערבל. הפילולוגיה המודרנית מתגלה כמבוך נפתל במיוחד, פרוץ לכל רוח וקלאוסטרופובי גם יחד, שבו שפות עתיקות מתורגמות לשפות ימי-ביניימיות ושוב לשפות מודרניות וחוזר חלילה, פרשנויות דתיות ופילוסופיות והיסטוריות מסתבכות לפקעת שקשה להתיר, והתוצאה היא לעיתים קרובות בלבול ומבוכה, מין מגדל בבל אקדמי הקורס על יושביו. הפרשן בן זמננו נקבר מתחת להריסות, ומפסיק לזהות את הקשר בין תחום התמחותו לבין חייו בישראל של ראשית האלף השלישי.

וזאת החוויה העמוקה שמתגלה בשירתו של ויזל. ניכרת בשיריו תחושת מחנק עזה הקשורה לקריסת מדעי הרוח, כלומר להתפרקות הזיקה בין עבר להווה. כאן גם טמון ההבדל הדרמטי בין ספרו הראשון לספרו החדש. בעוד שירי הספר הקודם (כמו 'יונה הנביא מספר את סיפורו') הוקדשו לתיאור מריר של קבורת הסוד בין תלי החרבות של ההיסטוריה, כלומר נבלעו בעבר, שירי הספר החדש (כמו 'פשר חבקוק') חוזרים להווה.

ואולי זה מה שאפשר ללמוד מויזל: שהסוד, כלומר הקשר לעבר, יכול להתחדש באקדמיה ומחוצה לה רק מתוך אמפתיה להווה הישראלי ומחויבות לתיקונו. ונדמה שמשהו מהאמפתיה או המחויבות הזאת, על הספק והאירוניה שתמיד קודחים בה, אפשר לזהות גם בשיר המצורף, שעוסק ברגשותיו של ויזל כלפי להקת רוק אלטרנטיבי שליוותה את ילדותו ונעוריו.

ערן ויזל, ממתינים לזאב, הוצאת קשב לשירה

• רשימה של בכל סרלואי ב'מקור ראשון'.