אורית מיטל, הבהוב ההווה
הקריאה ב"הבהוב ההווה"‚ ספר השירים השלישי של אורית מיטל, דומה לנסיעה ברכבת הרים, אבל לא כזאת של לונה פארק, אלא של החיים האמיתיים – היא תזזיתית, מטלטלת, לפעמים אפילו מבהילה
הקריאה ב"הבהוב ההווה"‚ ספר השירים השלישי של אורית מיטל, דומה לנסיעה ברכבת הרים, אבל לא כזאת של לונה פארק, אלא של החיים האמיתיים – היא תזזיתית, מטלטלת, לפעמים אפילו מבהילה
חגית גרוסמן הקדישה בשנים האחרונות מאמצים רבים להתבסס כסופרת, ופרסמה לא פחות משלושה ספרי פרוזה, שני רומנים ומבחר סיפורים קצרים, אבל הקריאה בספר שיריה הרביעי, "ספר הגוף", מגלה שהיא עדיין
לספרה השלישי של סיון בסקין יש שם יפה וחזק, "אחותי יהונתן", שמעלה מייד על הדעת את מסורת שירי יונתן, זו שנמשכת מ"צר לי עליך אחי יהונתן" של דוד המלך דרך
ספרו החדש של דן מירון, "הקול האורפיאי", ספר בשני כרכים שעוסק בשירת הנשים העברית, נפתח באחד הטקסטים המתוקים ביותר שמירון אי פעם כתב, מגולות הכותרת של יצירתו. מדובר בממואר קצר
"שירה היא מחסה, היא חיק/ מקום להתנחם עם רדת הבדידות/ למצוא בו מנוחה", קובעת הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן בשיר שפותח את "פלא", ספר שיריה השני. ברוב שירי הספר היא
תמר לוסטר, שספר שיריה הראשון, "מוציאה לפועל", ראה כעת אור, היא לא רק משוררת אלא גם עורכת דין, אם כי מדובר בעורכת דין מיוחדת מאוד, ומשתי בחינות לפחות: היא מתמחה
ספרו החדש של רוני סומק, "נקמת הילד המגמגם" הוא ספר במתכונת "מבחר וחדשים": מצד אחד הוא מסכם את שירתו בעשרים השנה האחרונות, מ1997 עד היום – ומבחינה זו אפשר לראות
למה שמבקר יפסח על ספר שירה שראוי לכתוב עליו? יש הרבה סיבות, אבל לפעמים זה קורה דווקא בגלל שיתרונותיו של הספר גלויים מדי, בגלל שבספר יש משהו שנראה למבקר פתייני
ספרה השני של אילה בן לולו, "טעם הבת", נחתם בשער שיש בו שלושה שירים בלבד. הראשון הוא הייקו קצרצר המדמה את הילדוּת לצל פרפר תלוש, ואולי בעקיפין גם לכנפי פרפר
לספרו השני של אמיר מנשהוף, "קום", יש מוטו מעניין, שתי שורות הלקוחות משיר חצי-שכוח של יונתן רטוש: "יש פה איזה אונס / באהבה הזאת". הצירוף של אונס ואהבה נשמע בלתי
עוד לפני שמדברים על שירתה, שמה הפרטי של המשוררת בכל סרלואי דורש הסבר. מקורו בספר בראשית: "וה' ברך את אברהם בַּכָּל". הוא נהגה כשמה של לורן באקול, מנסיכות הפילם נואר
חוקר הספרות גדעון טיקוצקי העניק לספרו על דליה רביקוביץ' את השם הפתייני במקצת "דליה רביקוביץ בחיים ובספרות", וזה אכן שם מושך, כי מי לא היה רוצה להכיר את המשוררת הגדולה
המשוררת אנה הרמן ידועה בנאמנותה לשירה חרוזה ושקולה מהסוג שמקושר לכתב העת "הו!", אלא שבניגוד למשוררים רבים יש בחרוז ובמשקל שלה משהו מכושף באמת, וירטואוזי, ואפילו מקורי וחדשני. במילים אחרות:
המוזיקה של "מוזיקה גבוהה", ספרה השני של עדי קיסר, הרבה פחות שמחה מזו של ספרה הראשון, "שחור על גבי שחור". בספר הקודם בלטו בעיקר המנונות של גילוי עצמי – "אני
"שירי, בת האלוהים, חרון אף אכילס בן פלס" – כך נפתחת האיליאדה של הומרוס בתרגומו של שאול טשרניחובסקי: בהצבעה על זעמו של אכילס כנושא העיקרי של יצירת המופת העתיקה. בתרגומו
אלמוג בהר הוא אחד המשוררים המשוכללים ביותר בדורו, דור המשוררים שהתחילו לכתוב בראשית האלף השלישי. כשכתבתי על ספרו הראשון, "צמאון בארות", כיניתי את השכלול הזה "רהיטות אינטלקטואלית", והצבעתי על כשרונו
"את לא נולדת אישה", מבחר שירים ותצלומים מעשה ידי נשים שעניינם דמות האישה, הוא במבט ראשון מוצר צריכה, ספר המעוצב כאלבום, כזה שמטרתו לפתות את העין להתעכב ולהתרפק עליו, אבל
קראתי איפשהו ברשת שאת אירוע ההשקה של ספר שיריה השלישי, "מחדש", חתמה נוית בראל בדברי תודה לבן זוגה שנוסחו באמצעות שיר של רחל: "בוקר וערב לך ועליך, לך ועליך שרו