"שירי, בת האלוהים, חרון אף אכילס בן פלס" – כך נפתחת האיליאדה של הומרוס בתרגומו של שאול טשרניחובסקי: בהצבעה על זעמו של אכילס כנושא העיקרי של יצירת המופת העתיקה. בתרגומו החדש מתקן אהרן שבתאי את המין הדקדוקי של הנושא מ"חרון אף" בזכר ל"חֵימה" בנקבה: "שירי, אלה, על חֲמַת אכילס בנו של פלאוס." מתנסחת כאן שאלה שרומזת אולי להבדל העקרוני בין שני התרגומים: כיצד ראוי לכנות בעברית את האלוֹהוּת מרובת השמות שמשתוללת באיליאדה: האם בזכר: חרון אף, יצר הרס, דחף מוות? ואולי בנקבה: אלימות, משטמה, מלחמה?
השאלה הדקדוקית פחות חשובה מהקביעה שמשתמעת ממנה, שזהו אכן הנושא הגדול של האיליאדה: מוות ומלחמה. במשך עשרים וארבעה פרקי שיר ארוכים עסוקים גיבורי היצירה בדיוק בזה: הורגים ונהרגים בהמוניהם במערבולת מלחמתית דחוסה שמתנועעת הלוך ושוב בין חומות טרויה לבין ספינות היוונים שעל החוף. והאלים, מצידם, משתתפים בכל ליבם בחגיגה: נושפים בעורפם של הלוחמים משני הצדדים, ומאיצים בהם לקטול את אויביהם ולקנות לעצמם שם ותהילה. אלא שמעל למערבולת המילים והגוויות מנקרת כל הזמן אותה שאלה: למה, בעצם, כולם נלחמים? על מה כל הגברים האלה קוטלים ונקטלים? לשם מה ראוי להשתתף בטקס מחריד כל כך של מוות ואימה?
יש כמובן תשובות רבות לשאלה, וכולן מוכרות וידועות: אגדה על שלוש אלות שהתקוטטו על תפוח, ומעשיה על נסיך טרויאני שגזל מאציל יווני את רעייתו היפהפיה, וסיפור על גזירת גורל שקבעה מראש את מהלך המלחמה, ועוד סיפור, על מריבה בתוך מריבה: כיצד פרץ במחנה היווני מאבק פנימי אחרי שאגממנון גזל מאכילס צעצוע שהיה יקר לליבו, את שבויית המלחמה בריסאיס, ואכילס נפגע עד עמקי נשמתו ופרש סר וזועף מן הקרב, ולא הסתפק בהכרזה על שביתת שבת בספינתו אלא גם התלונן מרה בפני אמו, האלה תטיס, שהלכה לזאוס כדי לבקש סעד לבנה, והוא הנהן לה, והפור נפל: מחול ההרג פרץ.
והסיפורים מתערבלים זה בזה, ומולידים סיפורים רבים נוספים על אחוות גברים ואיבת גברים ותהילת גברים, עד שבפרק השש-עשרה של היצירה משהו פתאום משתנה. הטרויאנים, בהנהגת הקטור, הגיעו עד לספינות, והם קרבים לספינתו של אכילס, שזעמו עדיין לא שכך, ובכל זאת הוא שולח למלחמה את רעו האהוב פטרוקלוס. ופטרוקלוס נלחם כמו אריה, עד שהקטור הורג גם אותו. ואז פתאום ברור לכולם, אפילו לאכילס, על מה הם מוכנים להרוג ולהיהרג: על גופת פטרוקלוס. המלחמה, כך מתברר, היא על גוויה. וזעמו של אכילס פושט ולובש צורה. מכעס על שפחה שנגזלה הוא הופך לזעקת אבל, למוסר כליות נורא, ולזעם מדרגה שניה: זעם על עצמו ועל זעמו הקודם, הילדותי והעיוור, שהוביל למותו של פטרוקלוס. ובזעמו המתחדש הופך אכילס למין עמוד של אש, גואל את גופת אהובו, הורג את הקטור ומכריע את המערכה.
ואז גם מתברר ההבדל בין צמד תרגומי האיליאדה, של טשרניחובסקי ושבתאי. שניהם יפים להפליא, אלא שטשרניחובסקי עשה הכל כדי להגביה את האיליאדה: לתרגם אותה לעברית מופתית, עוצרת נשימה, ולהעניק לה הוד קדומים, מין שגב של תרבות זרה ורחוקה שגיבוריה ואלוהיה שונים משלנו. התרגום של שבתאי, לעומת זאת, הרבה יותר גמיש וענייני, ומידותיו אנושיות. מטרתו אינה לעצב מופת, אלא ליצור קצב ורצף שיאפשרו קריאה דינמית, כזאת שתגשר בין עלילת הגבורה העתיקה לבין העברית הישראלית בת זמננו. ודווקא משום כך ערוות האלימות הגברית נחשפת בו במלוא עליבותה.
הומרוס, איליאדה, מיוונית: אהרן שבתאי, שוקן