בנימין הרשב, כל השירים
"כל השירים" של בנימין הרשב הוא ספר יוצא דופן מכל בחינה: בדו-לשוניות שלו, הנעה בין יידיש לעברית, בממדיו, יותר מ800 עמודים, ובריבוי הפיגומים – המבואות, הנספחים, התרגומים – שמעניקים לו
"כל השירים" של בנימין הרשב הוא ספר יוצא דופן מכל בחינה: בדו-לשוניות שלו, הנעה בין יידיש לעברית, בממדיו, יותר מ800 עמודים, ובריבוי הפיגומים – המבואות, הנספחים, התרגומים – שמעניקים לו
לכאורה מתבקש לכתוב על "בני קוואפיס ונכדיו" – אנתולוגיה רחבת יריעה של שירה הומוסקסואלית בתרגומו ובעריכתו של המשורר רמי סערי – במקביל לאנתולוגיה הלהט"בית "נפלאתה" שראתה אור לא מזמן, אבל
לא מעט משוררים ששירתם אהובה עלי משתתפים ב"הו!" החדש, ולכן השתוממתי כשגיליתי שרוב השירים הכלולים בו נראים לי נטולי חיים או מאולצים, כאילו משהו במנגנון הפעולה של כתב העת, באופן
יש משהו מוצק וחשוף בספרו החדש של ישראל פנקס, חתן פרס ישראל ומהמשוררים המרכזיים בתולדות "דור המדינה" והשירה הישראלית בכלל, שחגג בינואר השנה יום הולדת שמונים. השירים אומרים לכאורה משהו
בשיר שפותח את ספרו השני עסוק יונתן ברג – משורר צעיר שספרו הראשון זיכה אותו בפרס עמיחי היוקרתי, הניתן בדרך כלל למשוררים הרבה יותר ותיקים ממנו – בהתנצלויות. הוא מתנצל
כשאומרים על יצירת אמנות שהיא "בארוקית" מתכוונים לכמה דברים בבת אחת: ראשית, לכך שיש בה סדר ושיטתיות, שהיא בנויה לתלפיות, כמו תיאוריה מדעית או טיעון פילוסופי חריף ועמוק. שנית, לכך
שקספיר לא היה היחיד שכתב מחזור סונטות בשלהי המאה השש עשרה. הצורה היתה פופולרית מאוד באנגליה של זמנו, יותר ממאתים שנה אחרי שפטררקה העניק לה באיטלקית את צורתה האידיאלית, זו
השיר שפותח את ספרה הרביעי של שרון אס עוסק בעובר שלא נולד, כלומר בהפלה. שיר אחר בספר עוסק בדמותה של ופא אל-בס, פלסטינית ממחנה הפליטים ג'בליה, שניסתה ב-2005 לבצע פיגוע
סיון בסקין היא דמות מרכזית בהתעוררות השירה הישראלית בעשור האחרון. כמעט כל פרט בתהליך צמיחתה נראה במבט לאחור סמלי או נבואי. למשל – העובדה שאת שיריה הראשונים, מראשית שנות האלפיים,
כשהתחלתי לקרוא שירה ישראלית בשנות ה-70 הבנתי עד מהרה שמעל לגיבוריה הידועים, זך רביקוביץ וכו', מרחף מי שנתפס בעיני כולם לגיבור גיבוריה, המקור לכל הטוב והיפה – משורר אנגלי ממוצא
מתברר שנולדה אופנה חדשה. לפני כחצי שנה פרסם אמיר אור את הספר "החיה שבלב", שכותרת המשנה שלו היתה "אהבות: מבחר וחדשים", והנה אשר רייך הולך בעקבותיו, ומפרסם את "השחיין המהיר
"שירה בעיר זרה", שם ספר שיריו החדש של אברהם בלבן, אינו יכול שלא להזכיר את "מקום אחר ועיר זרה", שם ספרה הראשון של מאיה ערד, והאסוציאציה אינה מקרית: אברהם בלבן
השאלה היא איפה להתחיל: במשורר הצרפתי הגדול פול ורלן, או במתרגם עמינדב דיקמן, שלמרבה השמחה לא התגבר על הפיתוי לעצב נוסחים עבריים לשיריו, והצליח. אולי בכל זאת נתחיל במשורר, שאת
פטיה פתאח – איזה שם נפלא – הוא משורר צעיר דו-לשוני הכותב ברוסית ובעברית. הוא נולד ב-1978 בקייב, היגר לישראל בהיותו בן עשר, וכעת ראה אור ספר הביכורים שלו, "עבדתי
ספרו החדש של מאיר ויזלטיר דומה לעץ גאה בשלכת: ענוג ועצוב. העלווה נשרה, ולכן הקווים, קווי הגזע והענפים – הפיכחון, צלו הנחרץ של המוות, חולשת השירה – פשוטים וברורים יותר,
שמשון מלצר (שנולד בטלוסט שאוקראינה ב-1909, עלה לארץ ב-1933 ומת ב-2000) הוא משורר נשכח למדי, וזכרו מעלה שאלות סבוכות הנוגעות לזיכרון ושכחה. העובדה שמבחר משיריו ראה כעת אור אינה מהווה
המילה "מאוחר" חביבה מאוד על המשורר טוביה ריבנר, שנולד לפני שמונים וחמש שנה בעיר שכונתה בפי תושביה היהודים פרשבורג, וידועה היום כברטיסלבה, בירת סלובקיה. ספר שיריו השמיני, שראה אור ב-1999,
המשורר ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, התחיל לכתוב בשנות החמישים, ומאז העניק לשירה העברית פסגות רבות של יופי נדיר, עוצר נשימה. לכבוד ספרו החדש, "אנטנות וחיישנים", שכבש אותי