המשורר ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, התחיל לכתוב בשנות החמישים, ומאז העניק לשירה העברית פסגות רבות של יופי נדיר, עוצר נשימה. לכבוד ספרו החדש, "אנטנות וחיישנים", שכבש אותי מייד, שבתי ודפדפתי בכרך המכנס את שירתו, "בים העתיק שלנו", וגיליתי ששיריו, שכמעט תמיד היכו אותי בתדהמת-יופי כשקראתי אותם לראשונה, לא רק שומרים על יופים אלא אף מצטללים ומעמיקים בחלוף השנים. ההסתיגויות המודעות-למחצה שאולי היו לי בעבר – רתיעה מפני משהו שנראה כהתייפיפות, או איזה פער בין חווית החיים שלו ושלי (פנקס מדגיש מאוד את החילופיות של חיי אדם, והטון שלו בהקשר זה הוא לעתים אלגי, כמעט נוסטלגי) – התפוגגו כמו אופנה חולפת, ונותרה רק הנחמה הגדולה שבשירה גדולה.
שיריו של פנקס נעו תמיד בין הממשי והלא ממשי, בין מה שהיה או נדמה שהיה והעובדה שהוא איננו ואולי לא היה מעולם, רק נחלם או נהזה. כרבים מבני דורו הוא מהגר – הוא נולד ב-1935 בבולגריה ועלה ארצה ב-1944 – וקשה להתעלם מן הקשר בין חווית החיים הבסיסית הזאת לבין עניינו בחולף ובכוח המילים לברוא אותו מחדש. את הפער הבלתי ניתן לגישור בין מה שאבד ומה שתפם את מקומו, בין ילדות ובגרות, בין אירופה והבלקן והמזרח התיכון, ניסתה שירתו להמתיק באמצעות בריאתו של מרחב היסטורי ותרבותי אלטרנטיבי, ים תיכוני, שאפשר אולי לכנותו אירופאי-דרומי, רווי בזכרונות הלניסטיים, רנסנסיים, ונציאניים, עותמאניים. המפגש הפורה בין המרחב המפונטז-למחצה הזה לבין העברית של פנקס – הישראלית כל כך למרות משיכתה אל הזר והנשכח – הוא שהוליד את יופיה יוצא הדופן של שירתו.
ועוד יתרון יש לפנקס: כרבים ממשוררי "דור המדינה" הוא ידע לשמור על איזון בין הבטיה האישיים של שירתו לבין השלכותיה הרחבות, התרבותיות. החזון הים-תיכוני התעצב אצלו בעיקר כמשהו פרטי מאוד, אינטימי, משפחתי, שיש בו לצד אינטנסיביות רגשית גם ספקות רבים, ולא כתוכנית פוליטית. "איטליה", הוא כתב באחד משיריו, "היתה, איך להגיד זאת, מידה: מקום קצת שולי, לא מדאיג במיוחד, ובלי הבטחה וזעקה וקריעה, מקום משומש, מקום כללי, היתולי, שאפשר לאכול בו טוב, וגם להתבדח." יש לומר שהזהירות הזאת לא הופכת את שירתו לפחות רלבנטית, להפך, אם כי ייתכן שהיא פגעה במידה מסויימת באופנתיותה, שכן השירה הישראלית של עשרות השנים האחרונות, אולי בעקבות ההוויה הישראלית בכללה, קידשה ערכים הפוכים לאלה של פנקס – העלתה על נס את הצדקנות הפוליטית, ואימצה את גסות הרוח כעמדה ואת הכיעור כאידיאולוגיה.
האם ניגוד-הערכים הזה הוא שגרם לפנקס להשתתק בחמש-עשרה השנים האחרונות, וכמעט לא לפרסם שירים חדשים? אני לא יודע. אבל אין ספק שהשתיקה הזאת נשברה בספרו החדש בדרך מעוררת השתאות. הקול המשורר שקע וצלל איפשהו, וקול חדש צמח מתוכו – קול צלול ומהדהד של פרוזאיקון. "אנטנות וחיישנים" הוא יצירת מופת מתעתעת שהסעירה אותי בשלוש דרכים שונות: קודם כל כשלעצמה; שנית כתחנה חדשה, רבת השראה, בביוגרפיה של פנקס כמשורר; ונוסף על כל זה כמסמך המגלה רגישות חריפה למתח או לפער (הגדולים יותר ממה שנדמה) שבין שירה לפרוזה.
אין זו פרוזה מהסוג שאנו רגילים לה, כלומר לא רומן, אלא מהסוג הכי בסיסי וקשה-לכתיבה שיש: יומן עשוי פרגמנטים המורכב מזכרונות, חלומות ומשלים כמו-פילוסופיים במסורת הנמשכת מאפלטון עד קפקא ובורחס, משהו שמזכיר אולי את "ספר האלף בית" של דן צלקה, אם כי הולך בדרכים שונות בתכלית. הנושא הגדול של היומן הזה מוכר לנו היטב משירתו של פנקס – הזמן החולף והיחס הסבוך שהוא יוצר בין ממש והעדר ממש, מציאות לא מפוענחת וחלום מתפוגג. ובכל זאת הכל שונה, אולי משום שהחזון הים תיכוני על צבעוניותו הלשונית פינה את מקומו למופתיות מסוג חדש, אפלה וקונקרטית יותר, המעניקה לנו דיוקן עצמי בלתי נשכח של משורר מיוחד במינו בראשית העשור השמיני לחייו.
ישראל פנקס, אנטנות וחיישנים, אבן חושן
- תגובתו לרשימה של מנחם בן ב-nrg.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- רשימה של אורי הולנדר ב'הארץ'.
- דרור בורשטיין על הספר.
- עמוד הספר באתר הוצאת אבן חושן.