לצד פריחת ההייקו העברי, שסיפרתי עליה לפני שבועיים, ניכרת בשנים האחרונות פריחה של ז'אנר נוסף ששוכן על גבול השירה וחותר להתייצב במרכז תשומת הלב: שירים או פואמות בפרוזה. מדובר ביצירות שיריות שאינן מחולקות לשורות ובתים אלא נוטות להתארגן בפסקאות ובפרקים, ממש כמו פרוזה. למרות ההבדל הגלוי בין שני הז'אנרים – ההייקו קצרצר, שירה בפרוזה נוטה להתארך – הם אינם מנותקים לגמרי זה מזה, עובדה שמשתקפת בין השאר בדמותו המרתקת של יואל הופמן: מצד אחד מתרגם משפיע של שירי הייקו, ומצד שני יוצר מסור של יצירות שהן בבסיסן פואמות בפרוזה, מאז ספרו השני "ברנהרט" ועד ספרו האחרון "מצבי רוח". אלא שבעשור האחרון הצטרפו להופמן לא מעט משוררים נוספים שבוחנים את האפשרויות שהז'אנר מציע להם, וביניהם טל ניצן, ישראל פנקס, זלי גורביץ', תמיר להב-רדלמסר, חן ישראל קליינמן, חדוה הרכבי ורפי ויכרט. ההרגשה היא ששירה בפרוזה הפכה לאחרונה מנתיב שולי יחסית לז'אנר מרכזי ומשפיע בשירה הישראלית, ומתבקש לשאול למה בדיוק זה קורה ומה זה בעצם אומר.
כשמנסים לעקוב אחר תולדותיו הסבוכות של הז'אנר, מתברר שמקורות ההשראה שלו נוטים להיות דתיים או פסאודו-דתיים. משמעותי במיוחד הוא הדגם של כתבי הקודש היהודיים והנוצריים – התנ"ך והברית החדשה – שעיקרם כתוב כידוע כפרוזה, אך בשל עתיקותם וקדושתם נוטים רבים מקוראיהם להתייחס אליהם בקשב שמאפיין קריאת שירה, ולראות בהם בעצם מין שירה בפרוזה, בעיקר כאשר הטקסט הקדום מתורגם לשפה מודרנית. מקור השראה משפיע לא פחות הוא המשל הדתי או הפילוסופי, דפוס ספרותי שאפשר למצוא בקשת רחבה מאוד של שפות ותרבויות, מהאגדה והמדרש העבריים ועד החידות המיסטיות של המזרח הרחוק. ומקור השראה נוסף הוא סדרה של יצירות מופת אירופאיות מהמאה ה19, כמו "כה אמר זרתוסטרה" של ניטשה או "עונה בגיהנום" של רמבו, שברבות מהן ניכר אותו מניע: הרצון להציע לקוראיהן רגישות רליגיוזית "מודרנית", מקוללת לכאורה או ניהיליסטית לכאורה, ובכל מקרה הרבה יותר פראית ואפלה מזו שמעניקים כתבי הקודש של הדתות הממוסדות.
במילים אחרות, שגשוגה של שירה בפרוזה קשור לעתים קרובות להתהוותה של רגישות רליגיוזית חדשה, שאינה מסתפקת בצורות הביטוי הדתיות והספרותיות המקובלות, וחותרת להציע להן תחליף, כזה שמתריס כנגדן ובה בעת נוטה לחקות את מקורותיהן העתיקים. וקשה שלא להתרשם שזה גם המניע של רבות מהפואמות בפרוזה שמשגשגות לאחרונה בשירה הישראלית.
אצל הופמן המניע הזה גלוי במיוחד: זהו הרצון להטמיע בספרות העברית החילונית רגישות רליגיוזית זן-בודהיסטית, שבעיני קוראי עברית רבים היא זרה ורחוקה. גם אצל הרכבי, שהפואמה בפרוזה שפתחה את ספרה האחרון הדהימה קוראים רבים ביופיה ובעוצמתה, המניע הרליגיוזי גלוי לחלוטין: הפואמה מספרת על דמות מופלאה המכונה "ראנא", מין אלת זעם וחסד שהתגלתה למשוררת והעניקה לה חיים חדשים, "חיים על חוט השערה", ובעקבות כך גרמה לה גם לעדכן את דרכי הביטוי שהתעצבו בספריה הקודמים, ולאמץ נוסח כתיבה חדש שמזכיר פרוזה נבואית, אקסטטית והגותית גם יחד.
ואפילו אצל יוצר חילוני מובהק כוייכרט, שאחד מפרקי ספרו החדש "יקומים מקבילים" מצורף לרשימה, הבחירה בצורת הפואמה בפרוזה משקפת צימאון שהוא בעיקרו מיסטי או רליגיוזי. בזמן שבשיריו "הרגילים", המחולקים לשורות ולבתים, בלט תמיד הציר הביוגרפי, כלומר העיסוק בדמויות ממשיות מחייו, בזכרונות מאנשים שאבדו לו או באהבתו לבתו, בשיריו הכתובים כפרוזה ניכרת בראש וראשונה התשוקה להחלץ מגבולותיה הצרים של הביוגרפיה, ולהתוודע לדמויות המסתוריות וליקומים המקבילים ששוכנים מעבר לה: בריק שממנו הכל נובע ואליו הכל זורם.
רפי וייכרט, יקומים מקבילים, קשב
- לרשימה על 'גג החשכה'.