המשורר וחוקר הספרות הצעיר יפעל ביסטרי העניק לספר הביכורים שלו שם מיוחד במינו, "שאת", מילה שמשמעותה מעורפלת וטעונה גם יחד, בין השאר משום שהיא רוויה בזכרונות מקראיים קשים לפיענוח כמו דברי אלוהים לקין לפני שרצח את אחיו: "הלא אם תוכל – שאת, ואם לא תוכל – לפתח חטאת רובץ". בקשת המובנים וההשתמעויות הרחבה שלה אפשר למצוא בעת ובעונה אחת כוח וסבל, נגע ומחלה, עונש וסליחה, והיא זוכה בעומק נוסף כשבוחנים אותה לצד שמו הפרטי יוצא הדופן של המשורר, "יפעל", שגם בו, כמו בשם שהעניק לספרו, מהדהד עול כבד המוטל עליו: לא רק הצורך לשאת כמו כולנו את מנת הסבל המיועדת לו, אלא גם הצו לעשות, לפעול, לשנות. ואכן, שני הצדדים של המשוואה – זיקה עמוקה לסבל מצד אחד, ומחויבות גדולה לפעולה מצד שני – ניכרים היטב בשירתו הסבוכה והמרתקת של ביסטרי: שיריו חושפים שוב ושוב תנודות מורכבות, מלאות יופי ותנופה, בין הסבילות שנרמזת בשם העצם "שאת" לנחישות שמאפיינת את הפועל "יפעל".
ואפשר לתאר את המתח הפנימי הזה במילים אחרות: לספר איך כאב גדול שרודף את המשורר, כאב שמשנה ללא הרף את צורתו ומקורותיו, שולח אותו שוב ושוב למסעות שמרחיקים אותו עד קצה העולם – לפעמים אל תהומות נפשו שלו, המדומים לתופת של דנטה, ולפעמים לערים זרות, למשל ללונדון, שהופכת לעיר כפולת פנים: ממשית ואינטנסיבית ומלאה בהווה חי ופעיל, ואזור דמדומים הרווי ברוחות רפאים מן העבר: ספרותיות, אמנותיות, מיתולוגיות. נכון ששירה כזאת, שמרבה להתהדר ברמיזות לשיאי התרבות האירופאית – הומרוס, דנטה, אליוט – עלולה לעורר חוסר אמון, אלא שאצל ביסטרי יש היגיון בצורך להרחיק דווקא לשם, אל מעבר להרי החושך, כדי להתמודד עם הכאב. לפעמים נחוץ מרחק פנימי גדול כדי להתבונן בעבר מפרספקטיבה חדשה ולמצוא לו צורה חדשה, כזאת שתעניק לו משמעות ואולי אפילו תהפוך אותו ליצירת אמנות, לשירה, למיתוס.
קשה להימנע מהשאלה מהו הכאב שביסטרי בורח ממנו רחוק כל כך. חלק מהשירים מעניקים תשובות חשופות לכאורה לשאלה הזאת – משרטטים זכרונות ילדות טראומטיים או מעלים באוב פרידות הרות גורל ומצוקות גופניות קשות – אלא שגם אז הערפל שעוטף את השירים מסרב להתפוגג, בעיקר משום שהמשורר מסרב להתחייב שהוא זוכר את מה שקרה או מבין את מה שהוא זוכר. "אין לי זיכרון של מה שעשיתָ", קובע הפזמון החוזר של הפואמה המרשימה "שש שש", שעוסקת בין השאר בזכרונות כאובים הקשורים לסבו ולאביו של המשורר. הזיכרון נותר תמיד זר ובלתי מפוענח כמו פסוק תנ"כי משובש למחצה, כאילו התרחש בקצה אחר של הזמן והעולם.
הקושי לזכור ולהבין את הכאב קשור לקושי נוסף, משמעותי אפילו יותר: להבין למי הוא שייך. ביסטרי שב ומבהיר שהכאב שחולף בשירים כמו זרם חשמלי הוא לא בהכרח שלו. להפך: השירים מדגישים שוב ושוב את הרעיון שהרגישות המשוררית שמאפשרת את כתיבתם היא אמפטיה חובקת-כל לסבלו של הזולת, לפעמים גם לסבלו של זולת זר ומרוחק מאוד. ואפילו אז קשה לקבוע אם מדובר בסבלו של אדם אחר או בסבל זר ומרוחק של המשורר עצמו – של גרסה נידחת שלו, פצועה או אבודה מדי. "היית בצרה גדולה וזה כבר לא היה חלום," הוא מסביר למישהו, אולי לעצמו, בסוף אחד השירים היפים בקובץ. "זו היתה הצרה הפרטית שלך, ולא ידעת מה לעשות." ואולי מה שביסטרי מנסה לרמוז בשיריו הוא שהדרך היחידה להתמודד עם הכאב היא לזכור שהוא משותף לרבים, שיש בו תמיד יסוד מיתולוגי, ולכן הוא לא מפסיק לנדוד, לשנות מקום וצורה. כאב פרטי מדי הוא מבוי סתום, דרך ללא מוצא.
יפעל ביסטרי, שאת, אפיק