"הזכות לשלמות הגוף", ספרה השני של המשוררת וחוקרת הספרות טלי לטוביצקי, ראה אור כחודשיים אחרי מותה בטרם עת. לטוביצקי, שהתמודדה במשך שנים עם מחלת הסרטן, היתה בת ארבעים ושתיים במותה, והותירה אחריה אישה ושתי בנות. היא הספיקה להשלים את הגהת הספר ימים ספורים לפני שהלכה לעולמה. לאוהבי שירה אסור להחמיץ את הספר הזה. הוא סבוך ומופנם עד כאב, לפעמים כמעט מאובן מרוב צער, ועם זאת חשוף וחכם וחד כמו סכין שנתקעת בלב. כך בדיוק לטוביציקי כתבה אותו – באינטגריטי בלתי נתפס כמעט, בלי זכר לסנטימנטליות, בלי טיפה של נחמת-שווא לעצמה או לקוראים, בלי להכחיש או לעדן בשום צורה את החולשה שמתוכה הוא נכתב, אבל גם בלי להפוך אותה למנוף של רגשנות ופתוס.
הספר נפתח בסדרת שירים חזקים במיוחד שחושפים (ובה בעת גם מנסים לכסות ולערפל) את הנושא הגלוי-חבוי שלהם: המחשבה הבלתי אפשרית על המוות, כלומר על חיים המגיעים לקיצם – חיים מסוכמים, מושלמים כביכול, ולמעשה קרועים או גזורים באלימות. שוב ושוב מתחוור מתוך השירים הקושי למצוא רצף בין חיים למוות או לתת צורה לגבול שמחבר ביניהם – מקום נטוש ובודד שכולו קיטוע ושבר. המוות הוא בלתי נגיש, וכשנאלצים לגעת בו למרות אי-נגישותו הוא הופך את החיים עצמם לבלתי נגישים. וסביב הקושי הזה, וההתעקשות לתאר אותו ובמידת מה אפילו להתגבר עליו (או לפחות לרחף מעליו לרגע), השירים הולכים וצוברים כוח ומשמעות.
הספר מגיע לשיאו כשהמשוררת עוסקת, במישרין ובעקיפין, בפרידתה הצפויה מיקירותיה – בת זוגה ובנותיה. "אין מה לכתוב אם לא צריך/ לזכור," היא כותבת, "ואני רוצה לזכור אותך כל רגע, וגם אחרי/ שלא אהיה לזכור." וגם: "הזמן החי הוא טלאי/ על זמן אהבתי אותך." חלק משירי האהבה האלה, כמו "אורפיאה", כתובים כמין חידות קשות להתרה, משום שמתרחש בהם משהו שלפחות במבט ראשון נתפס כהיפוך משונה: לטוביצקי הופכת בהם למשוררת-מתאבלת שלא מצליחה להציל את אהובותיה מהשאול שלתוכן הן מתפוגגות, ונאלצת להיזרק הלאה מהן אל ארץ החיים – "שם אלמד לנגן, לכשף, לאכזב, להיקרע לגזרים וכולי". יתכן שהרצף הבלתי אפשרי בין מוות לחיים מתהפך בשירים האלה ברצף אחר, לא פחות פוצע ופרדוקסלי – הרצף שבין אוהבת לאהובה ובין אם לבתה.
שיר נוסף שבו הזיקה בין אם לבת זוכה לניסוח מהדהד הוא השיר שהעניק לספר את שמו, "הזכות לשלמות הגוף". השם, שמכוון לאחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, שייך דווקא לאספקט הפוליטי של הספר, שכן הוא לקוח מעתירה שהגישו ארגוני זכויות-האדם עדאלה ואלמיזאן באפריל 2018, ובה התבקש בג"צ להורות לצה"ל לשנות את מדיניות הפתיחה באש כלפי המפגינים בגבול עזה – מדיניות שהובילה כזכור להרג המוני ולפציעתם של אלפים. בשיר פונה המשוררת לבתה וכותבת: "וברגעים כאלה אהבה היא הזיה, אבל את כאן,/ ואת צוחקת ורוקדת משמחה, בגוף הזהוב המתארך שלך/ והשלם והיפה מכל יפה./ יחד מתקיימים עולם הזוועה ועולם האהבה – זה בזה נוגע."
דומה שבשיר הזה כל האספקטים של הספר נפגשים – הפוליטי והאישי, הזוועה והאהבה, המוות והחיים – והם נפגשים במקום שבו הכל מתחבר: בגוף, או ליתר דיוק: איפשהו בין גופה הקורס של האם, גופה השלם והיפה מכל יפה של הבת, והגוף המופקר לאלימות של המפגין הפלסטיני. ודווקא שם, במקום שבו כל הגופים משתקפים זה בזה מתוך התבדלותם, נוצר הרצף המסתורי שהספר מבקש מאיתנו לדמות, להגות בו וללכת לאורו.
טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, פרדס
- לרשימה על "נסי מילים כלליות יותר".