כשמנסים להבין את היופי המיוחד של שירי הביכורים של טלי לטוביצקי, מבינים שמקורו במיזוג מעניין, אולי אפילו חדשני, בין שתי מסורות ישנות: מצד אחד שירת אהבה נכזבת מלאת רגש וחסרת בושה ביאושה בנוסח שירי רחל, ומצד שני אסתטיקה מאופקת מאוד, רוויה באורות וצללים חומקים, של תצלום שחור לבן. התוצאה היא שירה עצובה, שוברת לב, שמבעד לחיוורון הפילם-נוארי שלה מסתתר זוהר עמוק ורך.
כדאי להבין שבין שתי המסורות האלה יש מתח חריף. תחשבו למשל על "אחכה לך עד יכבו חיי / כחכות רחל לדודה": מה שבין השאר נפלא אצל רחל זה הביטוי הישיר, הבהיר, העגול, שמעבד את רגשותיה בצלילות מסמאת בלי לחמוק אל מתחת לפני שטח מתערפלים ומתמוססים. זה הסוד של "הניב התמים כתינוק" שרחל הצטנעה והתגאתה בו באחד משיריה. אחת מפסגות שירת האהבה הנכזבת של רחל הוא שיר שאינו מופנה לגבר אלא לכינרת: "ואולי לא היו הדברים מעולם…" – שיר שמצליח בפשטות בלתי נתפסת להביא לשיא את המתח בין נוכחות מלאת אור ("בתכלת שוקטה ובתום") לבין אובדן וריקנות ("ההיית או חלמתי חלום?"). והרי המתח הזה הוא ההיגיון הבלתי נסבל של האהבה הנכזבת – האהוב או האהובה ממלאים את העולם כולו, אבל אי אפשר למצוא אותם בשום מקום.
לטוביצקי כותבת שירים שמספרים סיפורים דומים מאוד לאלה של רחל: סיפורים על בדידות נואשת, חלומות נעורים שהכזיבו, שמחות כזנב לטאה, כמיהה וגעגוע לאהובה נוטשת או ננטשת שאין להם מענה אך גם אין להם קץ. אלא שלטוביצקי בוחרת לעדכן את האסתטיקה של רחל, ובמקום ניבים תמימים היא מציעה את המורכבות החמקנית של אמנות הצילום העתיק, זו שנולדה בשליש הראשון של המאה ה-19 – הרבה לפני שרחל נולדה – כשהתברר שאפשר לשמר את הדימוי שנוצר בקמרה אובסקורה באמצעות שימוש מושכל בחומרים רגישים לאור. לא במקרה אחד משיריה נקרא "קמרה אובסקורה" ואחר נקרא "אמולסיה", והערת שוליים מבהירה שכוונתה היא ל"תרכובת רגישה לאור שממנה עשוי הדימוי המצולם".
מקורם של שיריה של לטוביצקי, בדיוק כשל אלה של רחל, הוא ב"צרחות שצרחתי נואשת, כואבת, / בשעות מצוקה ואובדן." אלא שבעוד אצל רחל הצרחות מתעדנות ל"מחרוזת מלים מלבבת", כלומר למחרוזת ניבים תמימים או אבני חן, אצל לטוביצקי הן מתעדנות לרישומי אור וצל רומזניים ומתעתעים. האיזון בין הכאב והחן נשמר אך משנה את כיוונו: בשירי רחל, גם כשהם כואבים מאוד, בולט בעיקר האור. בשיריה של לטוביצקי – ואפילו בשיריה המעטים שבהם היא לוכדת רגעי אושר מעטים "בקפדנות של מאהב קנאי" – בולט יותר החושך. "בוקר נולד / מתכריכי הנפש" היא כותבת באחד משיריה המוארים והיפהפיים ביותר. שיר על שחר עולה. אבל מה שנותן את הטון, וחורך את הלב, הם דווקא תכריכי הנפש.
האם יש קשר בין הפואטיקה המיוחדת של לטוביצקי, הפיוז'ן הזה של שירת אהבה נואשת עם תצלומי שחור-לבן, לבין העובדה שהיא כותבת שירי אהבה לנשים, כלומר שירה לסבית? אני לא בטוח. כשקראתי את שיריה כל העניין הלסבי היה מבחינתי בשוליים – חשבתי בעיקר על כאב, אהבה נכזבת, בדידות, שירת רחל, צילום וכו'. אבל אולי, אם מתעקשים, יש כאן גם הקשר לסבי. השיר המצורף, שהשורה החותמת שלו העניקה לספרה של לטוביצקי את שמו – "נסי מלים כלליות יותר" – מסתיים בכך שאת צדודיתה של האהובה הנוטשת, שניבטת אליה מכל זווית ופינה, מגלה המשוררת בסופו של דבר בבבואתה שלה, כנראה בדיוקן עצמי מצולם שלה. ייתכן איפוא שהמשיכה של לטוביצקי למשחקי אור-צל מורכבים של השתקפויות ובבואות קשורה בין השאר לכך ששיריה הם שירי אהבה של אישה לאישה. בשירת אהבה הטרוסקואלית השתקפות כזאת של אהוב באוהב מסובכת הרבה יותר.
טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, קשב לשירה
- האתר של טלי לטוביצקי.
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- שירים נוספים מתוך הספר ב-ynet.
- רשימה של ארז שוייצר על רייך ולטוביצקי ב'הארץ'.