קצת יותר משלוש שנים אחרי פרסום "שלל", מבחר השירים המקיף והמרשים שלו, מפרסם אמיר אור את "עבר", מבחר תרגומים מקיף ומרשים לא פחות, המתפרש על פני אלפי שנות שירה ויותר מעשרים שפות עתיקות ומודרניות, מסנסקריט, אכדית ומצרית עתיקה ועד מקדונית, אוקסיטנית וקוריאנית. לא צריך להיבהל: את רוב השפות האלה – כולן פרט ליוונית עתיקה, לטינית ואנגלית – אור מכיר לכל היותר באופן חלקי, שכן הוא מתרגם מהן באמצעות מתווך: תרגום אנגלי שהוא נעזר בו, או שותף לתרגום המכיר את השפה הזרה. לעיתים קרובות, כשמדובר בשירים בני זמננו, השותף לתרגום הוא המשורר עצמו, שאור הכיר, כך אפשר לשער, בפסטיבלי השירה הבינלאומיים הרבים שהשתתף בהם, כמארח בשנים שבהן ניהל את עמותת "הליקון", וכאורח בפסטיבלים מחוץ לישראל. אור הוא אחד המשוררים הישראלים המוכרים ביותר בחו"ל בזכות הפסטיבלים האלה, וכשקוראים את "עבר" מבינים למה: יש מעט משוררים ישראלים שהכרותם עם שירת העולם לדורותיה רחבה כשל אור, ואפשר להניח שהדבר מאפשר לו תקשורת בין-תרבותית פוריה במיוחד.
אור הוא מתרגם סמכותי ומשכיל. כשבוחנים את השירים שהוא מתרגם מן המקור, בעיקר מיוונית עתיקה ומאנגלית, לומדים גם שהוא שמרני למדי בהכרעותיו התרגומיות. כך, למשל, בהשוואה לשני מתרגמים מרכזיים אחרים מיוונית עתיקה, אהרן שבתאי ושמעון בוזגלו, שמנסים לקרב ככל האפשר את הטקסט הקלסי לחיתוך הדיבור או הכתיבה האופיני לעברית בת זמננו, אצל אור ניכרת הנטייה ההפוכה: ליצור למען המופת העתיק עברית מיוחדת, אלגנטית והדורה ככל האפשר. הכמיהה הזאת, ליצירתה של עברית מרוחקת, כמו-קלאסית, משוכללת תחבירית ומוזיקלית, ניכרת גם בשירים שאור מתרגם לא מן המקור אלא באמצעות תיווך אנגלי, למשל: בתרגומיו הרבים יחסית לשירי פולחן הינדואיסטיים, הכתובים בסנסקריט ובשפות הודיות אחרות.
בדרך כלל נוטים להתייחס לתרגומים כאלה, שאינם מן המקור, כתרגומים סוג ב', אלא שבמבחר של אור דווקא התרגומים האלה הם המעניינים יותר, שכן הם חושפים בדרך הרבה יותר ישירה את תשוקותיו הפואטיות של המתרגם. נכון שהם אינם מתורגמים ממקורם הלשוני, אבל דווקא משום כך הם מדגימים את האמונה העזה של המתרגם במה שאפשר לכנות "השיבה למקורות": לא למקורותיה המוגבלים של שפה מסויימת, כעברית, יוונית עתיקה או אנגלית, אלא למקורותיה המפונטזים של התרבות והשפה האנושית באשר הן, כפי שהם נרמזים לנו בפולחנים דתיים קדומים, במיתוסים עתיקים ובתורות הסוד שצמחו סביבם. דומה שבשביל אור שיר הוא בראש וראשונה המנון דתי מקודש ומסתורי, מין לחש מאגי, שבכוחו לברוא את העולם מחדש.
בספר כלולים לא מעט יצירות מופת ידועות, שגב הכריכה מכנה "נכסי צאן ברזל של היצירה העולמית", ומונה בגאווה את מחבריהם המהוללים: "סאפפו, קאטולוס, רוּמי, שייקספיר, גתה, טגור, ייטס, ג'ובראן, פאונד וקארבר". אבל המבחר מעניין דווקא בזכות היצירות הקצת פחות מוכרות שכלולות בו, כמו האפוס המערב-אפריקני הפסאודו-עתיק "הנבל של גיסרה", או ההמנון הביזנטי המפואר "נוכח הצלב". מפתיעים לטובה גם תרגומיו של אור למשוררים לא ידועים בני זמננו, אלה שאת יצירתם אפשר לאפיין כ"שירת פסטיבלים בינלאומייים". מסיבות שקל להבין מדובר בשירה שנוטה להצניע את הסכסוכים הפוליטיים והאסתטיים שמפרידים בין תרבויות וסגנונות ספרותיים לטובת היסודות המשותפים, האוניברסליים-לכאורה, של אמנות השירה, תוך הדגשה מיוחדת של המשיכה המשוררית העתיקה לפולחני ולמיתולוגי. לא פלא שאור מיטיב לתרגם את השירים האלה, שקולעים כל כך לטעמו.
אמיר אור, עֵבֶר, תרגומים נבחרים מן הקלסיקה ועד ימינו, הוצאת הקיבוץ המאוחד