אחד מספריו של יהודה עמיחי נקרא "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול". על "כל השירים" של דליה רביקוביץ מתבקש לכאורה לומר את ההפך – שמאחורי כל זה, כלומר מעבר לכל השירים המופלאים והמלים היפות והחמדה שלא היתה כמוה, מסתתר סבל שאין ממנו מוצא, כאב מכוער ונטול תכלית שנולד מתוך חולשה ומוליד מתוכו יאוש: "כאב הוא דבר שאין בו תועלת, / אני אומרת, / כמו תולעת זוחלת בפרי / והפרי אז איננו יותר טעים… הרי זה ממש הכיעור עצמו: / מישהו אובד בסתר / משחיר והולך / נובל והולך / בלא אישה ובלא בנים".
אולי מתבקש, אבל נכון רק באופן חלקי, אם בכלל. ראשית משום שהכאב אינו מסתתר אצל רביקוביץ אלא קופץ לעינים וזועק לשמיים, ושנית משום שלסבלו של הקורבן מצטרפת בשירתה כמעט תמיד אלימותו של התוקפן, יהיה אשר יהיה, והיא מצטרפת כנוכחות חידתית, רב משמעית, חדה והכרחית גם כאשר היא סמויה או מוסווית, אם כי לעתים – כמו בשיר המצורף לרשימה – היא יוצאת ממחבואה והופכת גלויה לחלוטין. אמור מעתה: מאחורי כל זה מסתתרת אלימות גדולה, בלתי נסבלת.
כוחה המיוחד של שירת רביקוביץ לחשוף אלימות עד למעמקיה, כלומר לייצג את האלימות מנקודת מבטו הנמוכה והמשחירה והמתעוורת של הקורבן, הוא העוקץ שהעניק לשיריה את עוצמתם והפך אותה לאחת הדמויות המכוננות של השירה הישראלית. והכוח הזה ליווה את שירתה בכל שלביה, החל משיריה המוקדמים ביותר כ"בובה ממוכנת" או "כף יד רשעה", וכלה בשיריה המאוחרים, הפוליטיים לעתים, משנות השמונים והתשעים. מי שמסתפק בהתרפקות על יופים הלשוני של שיריה, על העברית ההדורה והשורשית שלהם, ומפרש אותם לעצמו כשירי אהבה ענוגים או כביטוייה של איזו חוכמה מסתורית, מאגית או קיומית, לא מבין אותם. שיריה של רביקוביץ הם מטעני חבלה. האהבה היא אמיתית רק כשהיא מתפוצצת, ומכיוון שהתפוצצות שקולה להתאבדות ורביקוביץ לא היתה מתאבדת אלא משוררת – היא נעשתה מגיל צעיר מומחית בהתקנתם של מנגנוני הסוואה והשהיה והולכת שולל. וזהו מקור היופי של שיריה: הוא דומה קצת ליופי ההנדסי שכלי נשק נוטים להצטיין בו.
התוצאה היא שבמקום לפוצץ את הקורא – שיריה של רביקוביץ, לפחות בשלבים המוקדמים של ההכרות עימם, מפתים ומקסימים אותו, ואם יש לו קצת שכל ולב גם מערערים ומביכים אותו. בעיקר מביכים. והם מביכים בגלל הצד האוטו-אירוטי, הכמה והמתענג, שעוטף את חולשתם הנואשת. ההתפוצצות באה רק אחר כך, כשהקורא מבין את הכרחיותה של האלימות המסתתרת בהם ("והרוח שואג כיורה רותחת / ומעבר לגשם יש אל מסתתר" – האל הוא פניה של האלימות הכל-נוכחת והכל-יכולה), ומפרש לעצמו את יופים-שמעבר-ליופים, כלומר את העובדה שהם מכוונים אל העושק והחרפה. רק אז הוא משלים עם העובדה שחלק גדול מקסמם הוא כוזב ומושחת במתכוון, כזה שמסתתרת בתוכו תולעת, והתולעת הזאת אינה תולעת שני. היא אינה אמורה לצבוע את העולם ביופי. היא אמורה להפוך לזר עשוק או פלסטיני עולה בלהבות או יתום שדוד או פגוע נפש נואש שכאבם נרמס בליבך ותחת מגפיך, לנחש שבעודך מרוצץ את ראשו מותיר חותם של ארס בעקבך – אות של אשמה וקללה שילווה אותך בכל אשר תלך. ואתה כמובן רשאי להתנער ממנו, ואפילו נאלץ להתנער ממנו, ובעצם ההתנערות אתה נותן תוקף לארס ולקללה.
מקובל לחשוב ששיריה המוקדמים של רביקוביץ טובים יותר משיריה המאוחרים. זאת טעות. נכון, הקסם השטחי של השירים השתנה, כמעט התפוגג. הוא הפך מתועפות של יופי, משכבה סמיכה וכבדה של היקסמות לשונית, למין חן נונשלנטי, דקיק וקליל, המודע עד כאב לאופיו המתקלף, הקורץ, המתעתע. במקרים מסוימים היופי הזה אפילו התקלף לגמרי, נשר כמו עלווה או נוצות, והותיר את האלימות והכיעור חשופים לגמרי – אבל רק לכאורה: היופי נותר שם, אך מצא את המידה הנכונה שלו, את המינימום ההכרחי. הוא נספג לגמרי בחיתוך הדיבור המיוחד של רביקוביץ, והתגלה מחדש בבחירה חדה ומדוייקת של ההקשר – הפוליטי, המשפחתי, הארס-פואטי – שאיפשר לשיר ללבוש צורה ולהתממש למרות ישירותו הקטלנית. זו היתה הוירטואוזיות המופלאה של שירתה המאוחרת, והיא ניכרת היטב בשיר המצורף לרשימה.
"שאלונו שובינו דברי שיר" הוא ציטוט מתהילים קל"ז, מזמור שאפשר לראות בו מופת קדום של שירת רביקוביץ. הוא נפתח בכאב מכמיר לב – "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", ממשיך בכמיהה שאין לה קץ – "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ומסתיים בהתפרצות של אלימות נקמנית – "בת בבל השדודה, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". בלב המזמור ניצב עימות דרמטי בין גולי בבל לשוביהם, התובעים מהם לשיר שירי אמונה ושמחה למרות תבוסתם. הטריק של רביקוביץ פשוט אך נוגע ביסודות העמוקים ביותר של שירתה: במקום לשיר את המזמור מעמדת הקורבן היא שרה אותו מעמדת התוקפן, ומעתיקה את נקודת המבט מן הפליט לרודפו. ברור שחילופי הפרספקטיבה אינם מושלמים, וקולותיהם של המעונים והמענים – ציון ובבל, פלסטינים וישראלים, רביקוביץ וקוראיה – מהדהדים ונבלעים אלה באלה. אבל ברור עוד משהו: שמעשה השיר הוא מעשה של אלימות. ומכיוון שהמשוררת נאלצת לשיר משירי ציון בארץ גזרה, ולשמח בהם את אלה שהרעו לה, אין לה ברירה אלא להשיב לאויביה כגמולם, לעקור מגרונם את השיר הנעקר מגרונה, ולחשוף אותם – כלומר אותנו – בכל חרפתנו.
דליה רביקוביץ, כל השירים, עורכים: גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הקיבוץ המאוחד
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- רשימה של מנחם בן ב-nrg.
- דליה רביקוביץ בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- ראיון שערכה מיה סלע עם עידו קליר בנה של רביקוביץ ב'הארץ'.
- רשימה של יצחק לאור ב'הארץ'.