מרדכי גלדמן, הלכתי שנים לצידך, שירים 1970-2010

מרדכי גלדמן כותב ומפרסם שירה כבר ארבעים שנה בערך, וכעת ראה אור מבחר ממצה משיריו המתפרש על פני שני כרכים עבים בכריכה קשה. בפתח הדבר למבחר הוא מבטא בין השאר את חוסר הנחת שלו משירתו המוקדמת, ומדבריו משתמע ששירתו וערכיה השתנו בצורה דרמטית למדי במשך השנים. הקריאה בשירים מלמדת על ההפך מזה. הרושם הוא שהמשורר הצעיר דומה באופן מפתיע למשורר המבוגר, ושתפיסות העולם וטכניקות הכתיבה הבסיסיות שלהם כמעט זהות. העקביות הקיצונית הזאת אינה פועלת לרעת המבחר, להפך. גם מי שמסתייג מהבטים מסויימים בשירתו של גלדמן אינו יכול שלא להתרשם מהכישרון והמסירות שבהן גלדמן מגוון ומחדש ללא הרף את שירתו בתוך גבולותיה היציבים והנוקשים.

אפשר לנסות לשרטט את הגבולות האלה. גלדמן נוטה להתבונן במושאי שירתו מבחוץ, ממרחק ביטחון – מתוך מרחק אסתטי, אולי, אך גם מתוך מרחק של מי שראה הכל ומבין הכל. לעתים מזומנות למדי מדובר בפכים קטנים משולי חייו, באנשים או מראות שהוא מלקט בדרכו, בכלי התקשורת וכו': נער יפה תואר על שפת הים, קבצניות בקרן רחוב, מודעה על נעדר, נהג מונית פטפטני, כוכבת פורנו ידועה. משהו בחומרים האלה מעורר את המוזה שלו, והוא מטעין אותם ביופי ובמשמעות, כלומר הופך אותם לשיר: בדרך כלל הוא עוטף אותם במין פטינה של מלים שסוגרת אותם בתוך עצמם, חושפת כביכול את מהותם הפנימית אך למעשה הופכת אותם למשל או להשתקפות של אמת כללית – כמעט תמיד משל לריקנותם או לשקר המפתה הטבוע בהם ולוכד אותם בקורים של כמיהה.

תמונת העולם של גלדמן מזהה את המציאות על פרטיה המרובים כרשת של כזבים שבליבה ריקנות. האמת – כלומר הריקנות – היא כפולת פנים: יש לה צד חשוך, המתבטא בבדידות גורלית, תסכול חסר תקנה ומוות, וצד מואר, שעיקרו פנטזיה על גאולה בנוסח בודהיסטי, מין היעלמות או התרוקנות שמתוכה אפשר להיוולד מחדש כיצור בתולי, תם וטהור. את תפיסת העולם הזאת מנסח גלדמן במלים חדות ובהירות פתח הדבר לספר, תוך שהוא תולה אותה בין השאר ביחסיו הקשים עם אמו, אלא שהם מנוסחים בדרך לא פחות גלויה ומפורשת בשירים הרבים מאוד המכונסים בו: עדות נוספת לעקביות המופלאה של גלדמן.

תמונת עולם כזאת או דומה לה אינה נדירה בשירה העברית, ומשוררים מרכזיים כנתן זך וחזי לסקלי שותפים לה במידה מסויימת. ההשוואה בין לסקלי וגלדמן מרתקת במיוחד. שניהם בני אותו דור: גלדמן נולד ב-46' ולסקלי ב-52', שניהם בנים של ניצולי שואה, שניהם היו בין הראשונים שהכניסו תכנים הומוסקסואליים גלויים לשירה הישראלית, שניהם מרבים לעסוק ביופי על יסודותיו הכוזבים והמתעתעים, ואצל שניהם ניכרת כאמור תפיסת עולם פסימית מאוד.

אלא שיש גם הבדל מכריע ביניהם. אצל גלדמן יש תמיד פער בין קולו של המשורר – השומר על גבולותיו הנוקשים והמוגנים, על ה"אני" היציב והגאה שלו, על נימת דבריו השלווה, הבוטחת בעצמה, המתבוננת, השופטת, היודעת כל – לבין המציאות הנואשת והאטומה המתוארת בשיריו. אצל לסקלי אין פער כזה. להפך – המשורר, על גופו וקולו, נלכדים שוב ושוב, ולעתים אפילו מתרסקים או הולכים לאיבוד, בלבירינת הכאוב של השיר.

כשרונו של לסקלי לתעתע בפער בין סובייקט ואובייקט – המתבטא בין השאר בצד המשחקי, הנונסני או הפרודי של שירתו – הפך אותו למשורר חדשני ומשפיע מאוד. גלדמן, לעומת זאת, הוא משורר מסורתי, כמעט פרה-מודרני מבחינות מסוימות, השומר בקנאות על הפער בינו לבין מושאי שירתו. באופן מפתיע דווקא בשיריו המוקדמים מאוד, משנות השבעים – שאחד מהם מצורף לרשימה – והמאוחרים מאוד, משלהי העשור הקודם, הפער הזה מעודן יחסית: אולי משום שבנעוריו גלדמן עדיין לא נכנע לו, ובשנים האחרונות הוא מתחיל להיות מודע לסתירה שבין אמונתו העזה בחסדי הריקנות לבין אמונתו הלא פחות עזה בעצמו.