שחר-מריו מרדכי מוכשר כמו שד. הוא כותב כמעט בכל סגנון אפשרי, ורבים משיריו הם פרודיות משוכללות או הומאז'ים משועשעים למשוררים עבריים שקדמו לו – ממשוררי התנ"ך, התפילה, הפיוט, תור הזהב והתחיה ועד נתן זך ואגי משעול. אני לא מכיר אותו, וגם אחרי שקראתי את ספר הביכורים הגדוש שלו קשה לי להבין מה בדיוק הוא רוצה – אם כי יש לי השערה שאגיע אליה בסוף הרשימה – אבל אין ספק שכמשורר הוא זריז ומשכיל יותר מרוב בני דורו.
נתן זך בולט במיוחד כמקור השפעה. ממש כמוהו, מרדכי מומחה בכתיבת שירים שנעים בין סנטימנטליות ואירוניה – אלא שהסנטימנטליות שלו אפילו דביקה יותר, האירוניה בוטה יותר, ומה שמחפה על העדר המעצורים המסויים הזה, הפוסט-מודרני כל כך, זה כשרונו להזרים ממקלדתו מערבולות אינטילגנטיות של מלים. מרדכי הוא משורר מהזן המפתה, כזה שמטרתו העיקרית היא לדוג לעצמו קוראים. שיריו דומים במקצת לפתיונות – אם כי, כמו שנרמז קודם, השאלה המסקרנת באמת היא מהו הקרס שמוטמן בתוכם.
מכיוון שזה ספר ביכורים מרשים כל כך, זו גם ההזדמנות להכריז על התרקמותו של זרם רחב למדי בשירה הישראלית של ראשית שנות האלפיים, שאפשר אולי לכנות זרם "המתיקות שאחרי". מרדכי מצטרף לשורה מגוונת של משוררים כדורי מנור, יקיר בן משה, אמיר אור, חגית גרוסמן, רפי וייכרט, אנה הרמן, אילן ברקוביץ', יערה שחורי ואחרים, שחלק מהם קשורים בקשרי ידידות חבורתיים וחלק לא, ולכולם משותף הרצון להישען על דגמי שירה מסורתיים, להמתיק את שירתם ככל האפשר, ולהתייצב כנגד שתי מגמות מתחרות, לא פחות בולטות, בשירה הישראלית הצעירה – המגמה הפוליטית על כיווניה השונים, המזרחיים, הפמיניסטיים או הפרו-פלסטיניים, והמגמה שמבקשת להוריד את השירה מפסגות העבר אל קרקע ההווה, ולהקטין את דמותה כדי להתאימה לממדים של בלוג או טוויטר. בשתי המגמות הללו בולט מאוד עוקץ מרדני וביקורתי, והן נוטות להעדיף את החד והמתריס, ולעתים אף את המרושל או המגומגם, על פני המעודן והמיומן.
מה שמייחד את מרדכי בקרב משוררי "המתיקות שאחרי" – והופך אותו לנציג בולט של הזרם – זה הגיוון הרב של דגמי העבר שהוא משתמש בהם, והחיבה שלו לאירוניה והומור. ההרגשה היא שמעבר לאהבתו לשפה העברית הוא לא מחוייב לכלום, והעדר המחויבות הזה מאפשר לו מידה רבה של חופש פעולה. הדבר בולט מאוד בשירי האהבה שלו. שוב, כמו אצל זך, אלה הם בעצם שירי פרידה שמתרפקים על המתיקות שאבדה לבלי שוב, המתיקות שאחרי, ולא שירים שחותרים לאהבה ממשית. הצד השמח והמקורי בשירי האהבה האלה, שאולי קשור גם הוא לצורך של מרדכי בחופש פעולה, הוא הביסקסואליות שלהם, ויכולתם לנוע במרחב פתוח יחסית של דימויים מגדריים.
השירים המעניינים ביותר בספר הם השירים הפוליטיים. מה שמפתיע בהם זו העובדה שמרדכי מציע, ובכך הוא יוצא דופן מאוד בשירה הישראלית הצעירה, נוסח חדש, משחקי ומשועשע לכאורה, של שירה ציונית. לשיריו יש שוליים רחבים של מודעות עצמית, של מה שכיניתי קודם אירוניה והומור, כך שזוהי שירה ציונית עם לא מעט מרכאות וקריצות עין – שירה "כאילו"-ציונית, אם תרצו – אבל ההרגשה היא שחיציו המחודדים באמת מופנים בסופו של דבר, כמו בשיר המצורף, לא כנגד מדינת ישראל והמיתוסים שלה, אלא כנגד הסנטימנטים הפוסט-ציוניים שמשגשגים בצילה. אז אולי זה המקום שבו מרדכי מחויב באמת, אולי זה הקרס שמסתתר בפתיונות הפואטיים שלו – הקרס הציוני. ויש לומר שהמשיכה של מרדכי לדימויי יסוד ציוניים מתיישבת היטב עם נטייתו הבסיסית לשאת חן ולהקסים, ועם החיבה הנלהבת שלו למסורת העשירה והרבגונית של השירה העברית – מסורת שנעשתה מודעת לעצמה במאה ה-19, עם הופעת הלאומיות היהודית.
שחר מריו מרדכי, תולדות העתיד, אבן חושן
- הבלוג של שחר מריו מרדכי.
- עמוד הספר באתר ההוצאה.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- רשימה של דפנה שחורי.
- רשימה של אילן ברקוביץ' ב'הארץ'.
- תמר משמר על הספר.