מואיז בן הראש הוא דמות ידועה בקהילת המשוררים הישראליים המדגישים את מזרחיותם, ובוחנים את האפשרויות הרגשיות והלשוניות שהזיכרון המזרחי מעניק להם. קשת האפשרויות הזאת רחבה יותר ממה שנדמה, ואחת הטעויות הנפוצות היא לצמצם אותה, ובעקבות כך את הקפו ומשמעותו של הרנסנס המזרחי ששוטף את השירה הישראלית מאז שנות השבעים, לעמדה צרה וחד ממדית – לתלונות על קיפוח חברתי, למשל, או לסנטימנטים אנטי-ציוניים. גם אלה משמעותיים, אבל הם לא יותר מפני השטח של משהו עמוק יותר, של מין צימאון – צימאון לחברה פתוחה יותר, עשירה יותר במקורות השראה תרבותיים, מודעת יותר לעברה.
אלא שלדיון הציבורי יש נטיה, מובנת דווקא, להעדיף עמדות חדות על עמדות מורכבות, ולכן השיח על השירה המזרחית נוטה להבליט, לטוב ולרע, שירה מזרחית "מתריסה", וזה ההקשר שבו נחשף אופיה כפול הפנים של שירת בן הראש – שמפגינה אמנם זעם איום על הציונות ו"האשכנזים", אלא שהזעם הזה מזין שירה שהיא ביסודה לא פוליטית. לא שאין בה הכרזות כמו-פוליטיות, אבל ברור שמדובר בפוליטיקה אישית לחלוטין, בלתי-פוליטית בעצם, של מי שנשבע בשמה של אחרותו הבלתי מתפשרת ומצהיר אמונים לאי-נכונותו להתמזג בשום "אנחנו": לא באנחנו הישראלי, כמובן, אבל גם לא באנחנו מזרחי או מרוקאי או תטואני (כלומר של יהודי תטואן, עיר מולדתו של המשורר, המתייחדים בכך שהם מרוקאים דוברי ספניולית), ואפילו לא באנחנו משפחתי: כי בן הראש נאמן רק לאדם אחד – לעצמו.
וכאן מתגלה לקח בסיסי שעולה מהרנסנס המזרחי בכלל ומשירת בן הראש בפרט. שירה טובה, מזרחית או לא, מבטאת כמעט תמיד הרמוניה סבוכה ומסתורית בין שתי מגמות: מצד אחד מגמה אישית מאוד, המכונה גם "אוניברסלית" או "קיומית", ומצד שני מגמה ציבורית, הכרוכה בנאמנות לזיכרון חברתי ותרבותי שמעניק לה הקשר ושפה. ומה שהופך את שירת בן הראש למרתקת זה דווקא האופי הפרדוקסלי, הסותר-את-עצמו, שבו הוא מתייצב על הסף שבין הפרטי והציבורי. ברור שיש משהו מרגיז בקלות שבה הוא מתרגם תלונות אישיות לפוליטיות ולהפך, שכן בניגוד למקובל אצל רוב המשוררים המזרחיים שירתו מנסחת שוב ושוב את הטענה הישירה, החשופה עד כאב לביקורת, שמקפחים אותו – לא נחמדים אליו, לא מפרסמים אותו, לא נותנים לו פרסים – משום שהוא מזרחי. בשפת הרחוב מה שבן הראש עושה זה להתבכיין. והוא מתבכיין בלי בושה, בהתמסרות גמורה לגורלו שטוף הדמעות.
אז מה אם הוא מתבכיין? המשורר הישראלי המצליח ביותר, נתן זך, מתבכיין לא פחות ממנו, ולמרות שלא לכולנו נוח עם שפך הדמעות, קשה להתכחש לכך ששניהם משוררים מצויינים, שלצד לא מעט שירים בינוניים כותבים גם שירים חזקים שמצליחים להעניק לבוש קונקרטי לחוייה אוניברסלית המוכרת לכולנו היטב – לקינתו המרה של מי שאכלו לו ושתו לו את חלומותיו, ולא נותרה לו אלא בדידותו המתריסה להתנחם בה. ולבן הראש יש יתרון גדול על זך – הוא הרבה יותר חד והרבה פחות מניפולטיבי בביטוי גאוותו הפצועה.
וזוהי הדגמה אחת, רק אחת, ליתרונותיו של הרנסנס המזרחי: הוא פותח את השירה הישראלית לנקודת מבט שמעניקה תוקף מחודש לסדרה של חוויות אנושיות משמעותיות – כמו למשל לזו של העקור והגולה והקרוע, שאינו מצליח לחוש רצוי בשום מקום.
מואיז בן הראש, לא הולך לשום מקום, רסיס נהרה
- הבלוג של מואיז בן הראש.
- מואיז בן הראש בלקסיקון לספרות העברית החדשה.
- עופר שלח מראיין את נתן זך בתוכנית 'המקור', ערוץ 10.
- רשימה של אלמוג בהר ב'הארץ'.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.