שיריה של לאה פילובסקי שברו את ליבי ביופים, בחוכמתם, ובעיקר בדרכם המיוחדת לשלב רגשות עמוקים ואפלים עם שכל חד ובהיר. זה השכל הנפלא שלה, ויכולתה להפעיל אותו דווקא כאשר היא מסתבכת במחוזות נפש קשים לביטוי, שמעניק לשיריה את המימד החדשני שיש בהם: לא חדשנות מהזן העתיק, מין אוונגרד מיובש או משומר, אלא חדשנות אמיתית, כזאת הנחוצה לנו עכשיו, בראשית האלף השלישי.
יש בשיריה ישירות וגילוי לב מזן נדיר. הצד הוידויי – שמאפשר לה לכתוב, למשל, על מערכות היחסים המורכבות שלה עם אדון דיכאון וגברת מניה-דיפרסיה – משולב בגילוי לב מסוג הפוך לכאורה: ביכולת לכתוב את שיריה מתוך הכרה צלולה, מתוך המעגל השלם של אישיותה, שבו הצד המואר, החברתי, המנוסח והקשוב לזולת, אינו מנותק מהצד האפל, הבודד, הלא מודע והבלתי נשלט.
"אמנות זה" הוא ספר הביכורים של פילובסקי, שתהיה השנה בת ארבעים. באחד משיריה היפים בספר, המוקדש לנורית זרחי, פילובסקי מסבירה למשוררת הנערצת, כמעט מצטדקת בפניה: "אני קוראת, חושבת ומדברת בזריזות. בכל השאר / אני איטית עד כאב." וברור במה, בין השאר, פילובסקי איטית כל כך – בכתיבת שיריה, בראש וראשונה בכינוסם בספר.
הפרסום הראשון שלה היה לפני שבע-עשרה שנה, ב"הליקון 8". מדובר בשיר "אמנות זה" שפותח את הספר ואפילו העניק לו את שמו. אני חושב על כך בצער ובפליאה. ספר ביכורים של משוררת מוכשרת כל-כך, שכתבה שירים טובים כבר בשנות העשרים המוקדמות של חייה, נאלץ לחכות כמעט עד ליום הולדתה הארבעים. למה זה קרה?
אין לי מושג למה זה קרה לפילובסקי, אבל אני יודע שהיא מייצגת תופעה רחבה. בשנתיים-שלוש האחרונות ראו אור לא מעט ספרי ביכורים מצויינים של משוררים שהם בערך בני גילה. ענת זכריה, למשל, ואלי אליהו, ואלכס בן ארי, ויודית שחר ועדי עסיס. רובם, דרך אגב, קשורים למפעל סדנאות הכתיבה של "הליקון".
זוהי תופעה דורית הרת חשיבות. אפשר להיתפס לדיונים טכניים – להסביר שיש למשוררים קושי מו"לי לפרסם ספרי ביכורים בהוצאות נחשבות, ולכן דווקא משוררים המכירים בערך עצמם, שאינם מתפתים לפרסם בהוצאות שוליות, נאלצים להמתין. יש בדיון המו"לי הזה הרבה אמת, אבל צריך להבחין גם בחצי הכוס המלאה, בכך שבשנים האחרונות התרחש כנראה שינוי חיובי, וספרי הביכורים המתאחרים הללו זוכים סוף-סוף לצאת לאור.
אבל מעבר לדיון הטכני מסתתר משהו עמוק יותר. מו"לות היא לכל היותר פני השטח של תהליכים חברתיים עמוקים. משוררים מתפתחים היום לאט. בני אדם מתבגרים היום לאט. וירטואוזיות נוסח דליה הרץ או דוד אבידן, שביום הולדתם העשרים כשרונם כבר היכה גלים, נעלמה כליל מהעולם. אך גם אם נתעלם משני המקרים המיוחדים-מאוד האלה, ברור שמשהו בסיסי מאוד הסתבך בשנות התשעים בתהליך ההבשלה וההבקעה של משוררים צעירים.
וההסתבכות הזאת קשורה לעוד משהו – לסדנאות לכתיבה יוצרת. השיר המצורף לרשימה הוא שיר נפלא, אבל הוא גם שיר סדנאות מובהק. הוא כתוב בצורה פיוטית נדירה ששמה פַּנְטוּן (השורות השניה והרביעית של כל בית זהות לשורות הראשונה והשלישית של הבית הבא) המשמשת כתרגיל כתיבה מקובל בסדנאות רבות מהזרם המרכזי, ההליקוני.
יש כמובן זיקה בין פריחת תרבות הסדנאות, שנוטה להפוך משוררים צעירים לתלמידים נצחיים, לבין התבגרותם המאוחרת. אבל שוב, כמו בדיון המו"לי, אין טעם לתלות את כל האשמה בשליח. הסדנאות מספקות צורך חברתי משמעותי. הן לא הסיבה להתבגרותם המאוחרת של משוררים, אלא זירה מרכזית שבה התופעה מתגלה ומסתבכת. המסקנה היא שמנחי סדנאות צריכים לקחת את הקושי הזה בחשבון. איך בדיוק? על כך בפעם אחרת. לעת עתה אפשר להסתפק בדברי ברכה ושבח ללאה פילובסקי, ובהערה שאולי דווקא אצלה תהליך ההבשלה הממושך היה נחוץ ופורה, בשל הצורך שלה, שכמה משיריה עוסקים בו, להימנע בכל דרך ממלכודות או קיצורי דרך, וללכת בדרך הארוכה והקשה. ולפעמים רק בדרך הזאת, האיטית עד כאב, מגיעים רחוק.
לאה פילובסקי, אמנות זה, הוצאת פרדס