לקח לי זמן לאזן בין התגובות השונות שעורר בי ספר הביכורים של עדי עסיס. שני מכשולים הפריעו לי, אחד מיותר ואחד מהותי. המיותר הוא הטקסט בגב הספר, שמהלל את עסיס בעזרת סופרלטיבים מגוחכים במיוחד. "אין שום דרך לסכם את שיריו של עדי עסיס בלי לצאת שוטה גמור," כתוב שם. "במהלך חתרני שטרם ידעה השירה העברית החדשה, מעמיד הנשק החם טקסט שלא עוצר באדום…. עסיס אינו מרחם אפילו על האמנות: "כל הלילה בלובר / אורב / לפיהוק של המונה ליזה", הוא כותב והופך את שירי הנשק החם למארב מדהים בעומקו לניעורה של האמנות מפסליותה הנצחית. שנים רבות חיכתה הספרות העברית לפואטיקה רעננה כזאת…" וכו'.
אין לי שום דבר נגד סופרלטיבים. להפך: אני אוהב מחמאות, מה גם שגב הספר אמור בין השאר להחמיא, להבליט ולמכור. מה שהפריע לי זה המרחק הגדול מדי בין החתרנות המיוחסת לשירתו של עסיס לבין אופיה הבלתי-חתרני בעליל. מטרתו של עסיס היא שמרנית למדי, ונטועה עמוק במסורת המודרניסטית הישראלית: לעצב את שיריו כאוביקטים אסתטיים אוטונומיים, לטהר אותם מכל רמז לסנטימטליות ולנתק אותם ממניעים "אנושיים" (ביוגרפיים, וידויים, פוליטיים) צפויים מדי.
מצד שני, דווקא הצד החתרני-כביכול בספר נראה לא רציני. קשה לחשוב על קלישאה מפוהקת יותר מחשיפת המונה ליזה כקלישאה. לתאר שיר המוקדש לקלישאה כזאת כ"מארב מדהים ביופיו לניעורה של האמנות" זה קצת משונה. השיר מזכיר יותר מכל קריקטורה שחוקה, בערך מאמצע המאה שעברה, אם כי יש אולי משהו חביב בחיוכו המפוהק, המוכר כל-כך.
שיר נוסף המצוטט בגב הספר כמופת ל"להב החתרני" של עסיס הוא לא רע כשלעצמו: "ישו המציא את הרוחב / כשפרש את ידיו לצדדים. / הצולב לחש על אוזנו: / תעשה בידיים כמו ציפור." למה השיר יפה? בזכות האופן שבו הוא משחזר בנונשלנטיות, בכמה מלים מדוייקות, את דמותו הטעונה והמרשימה של הצלוב. להציג את השיר כ"חתרני" זה מגוחך – חתרני כנגד מי, כנגד ישו? להפך: לא חתרנות יש כאן אלא מחוות-כבוד צנועה ונוגעת ללב למסורת הגדולה של אמנות הציור והפיסול הנוצרית.
וכאן בדיוק מתגלה הקושי המהותי יותר שנתקלתי בו כשקראתי את שיריו של עסיס: ההרגשה היא שיש בהם משהו מעוצב מדי, כאילו הם משורטטים בסרגל ובמחוגה. הם מבוססים כמעט תמיד על איזון מתוח אך מחושב בין הנמכה והגבהה, הומור ורצינות, קלישאה והפרכתה-לכאורה. יש לומר שעסיס עושה את מה שהוא עושה בחן: לעתים קרובות הוא מצליח להפוך את השיר לאובייקט מעניין, מין תבליט או פסל מילולי שנמתח, מתכווץ, מתפתל ומתיישר בהתאם לכוחות שמופעלים עליו – אירוניה, פתוס, שוויון נפש, לגלוג, הסחת דעת, תשוקה. השיר המצורף לרשימה מדגים את הפואטיקה הזאת, על טעם הלוואי האופייני לה: התחושה שמדובר בגימיק, בהתחכמות, ובה בעת בשיר רגיש, כתוב היטב, שפורש מרחבי משמעות בלתי צפויים.
אבל יש בספרו של עסיס משהו נוסף, יותר מעניין. שירתו היא מבחינות רבות נקודת מפגש שממזגת בין זרמים שונים הנאבקים על הבכורה בשירה הישראלית הצעירה. בדומה למשוררי "מעיין" הוא נוטה אל המינימליסטי, הגימיקי, הפרודי. בדומה למשוררי "כתם" או "פלונית" הוא נאמן לתפיסת השיר כאובייקט אסתטי משוכלל, אוטונומי כביכול. ובדומה לרבים מבוגרי הסדנאות של "הליקון" הוא שואף לכתוב שיר מדוד ומאוזן, ערוך היטב, שמחפש את מקומו בין עקרונות היסוד הרטוריים והמוזיקליים שזך, עמיחי, ויזלטיר או וולך ציוו לשירה הישראלית. הפואטיקה שלו תופסת כנראה משהו חשוב במצבה של השירה הנכתבת היום, ודומה שהיא מספקת עדות נוספת, אינטיליגנטית ומודעת לעצמה יותר מהמקובל, לקושי הגדול לכתוב שירה צעירה – כלומר "חדשנית", "רעננה" או "חתרנית" – בראשית המאה ה-21, שנים אחרי שהמודרניזם ריסק את רוב מושגי השירה המסורתיים שלנו וקרס יחד איתם.
עדי עסיס, הנשק החם, סדרת פגאסוס – הקול החדש, הליקון מוציאים לאור