קשה להפריז בחשיבותו של "אַתְּ כל הרצון" – מבחר חלוצי, ראשון מסוגו, של שירה לסבית עברית. במבוא לספר מתארת עורכת המבחר, המשוררת אורית נוימאיר פוטשניק, כמה חסרה לה בנעוריה שירה כזאת בדיוק: "כמו כל מתבגרת אוהבת שירה חיפשתי בצמא את השורות שינסחו בעבורי את תחושותי – ולא היו כאלה. כלומר היו, אבל לא בדיוק." היא הכירה, כמובן, שירי אהבה ותשוקה ופרידה ובגידה, אבל תמיד היה מעורב בהם גבר: או מהצד הכותב, המאוהב והמשתוקק, או מהצד הנכתב, זה שחושקים או מתאהבים בו. מה שלא נמצא לה, בעיקר משום שכמעט לא נכתבו אז שירים כאלה בעברית, הם שירי אהבה של אישה לאישה. ואף ששירה כזאת התחילה להיכתב בשלהי שנות השמונים, והלכה והתרחבה והסתעפה בשלושים וכמה השנים שחלפו מאז, היא עדיין נותרה בלתי נגישה ברובה, "נחלתן של יודעות ח"ן בלבד", כדברי נוימאיר פוטשניק. וזה אולי הדבר המפתיע והמשמעותי ביותר במבחר החדש – העובדה שהוא מסמן טריטוריה ספרותית בלתי מוכרת כמעט, ומבחינת קוראות וקוראים לא מעטים אפילו רחוקה וזרה, ועם זאת שופעת יופי וחוכמה מסוגים חדשים – כאלה שאפשר למצוא רק בה.
היינו רוצים לחשוב שהמהפכה הלהט"בית כבר מאחורינו, או ששום דבר אנושי לא זר לנו, אלא שהמחשבה הזאת שטחית ותמימה. כל מי שקורא בלב פתוח את שירי המבחר מזהה קודם-כל את הזרות העמוקה שרוב המשוררות הכלולות בו נאלצות להתמודד איתה – זרותה של החוויה הלסבית הן לממסדים החברתיים שמנהלים את חיינו והן לדימויים התרבותיים הבסיסיים ביותר של אהבה, משפחה, מין. כי כמו שכבר כתבתי למעלה בהקשר שונה – תמיד מעורב בדימויים האלה גבר, וליתר דיוק: תמיד מככב בהם גבר. ואם יש אישה, היא תמיד חוה של איזה אדם או מריה של איזה ישו, הזוכה במעמדה בזכות הגבר שהיא קשורה אליו. לנסות לכתוב מחוץ להקשר הזה, או כנגד ההקשר הזה, או מתוך רצון להחליף אותו בהקשר אחר, פתוח ורחב יותר, זאת משימה כבירה ממש, לא מובנת מאליה. וזאת המשימה שכל המשוררות הכלולות במבחר מתמודדות איתה, רבות מהן בהצלחה רבה.
והנה עוד משהו שלמדתי מהמבחר: שהאם הגדולה – האם המייסדת, אם תרצו – של השירה הלסבית העברית היא לא יונה וולך, שמשום מה פותחת את המבחר למרות שמעולם לא כתבה שירה לסבית, וגם לא גבריאלה אלישע, ששיריה ממוקמים מיד לאחר מכן, אלא שז. משהו בשיריה של שז חותך ישר, כמו סכין, אל לב המסורת החדשה. נוימאיר-פוטשניק כותבת על שז ששיריה "חושפים בהתמדה את הקשר שבין הדיכוי החברתי החיצוני למצב הרגשי הפנימי והאינטימי של הכותבת" – מלים מדויקות מאוד – ואפשר להוסיף להן ששז מחברת בשיריה שוב ושוב בין גן העדן האינטימי של הכמיהה הלסבית לגיהנום הזרות והדיכוי שסוגר עליו מבפנים ומבחוץ, ומה שמאפשר לה לעשות את החיבור הזה הוא שימוש עדין וחכם מאוד בהומור. כדאי להוסיף שהומור במצבי צבירה שונים שלו – חוגג, מתריס, מרומז, מריר – ניכר בשירתן של משוררות נוספות במבחר, כמו לורן מילק, ורד דור, דנה גולדברג, דנה ג. פלג, חלי טל-שלם, חני כבדיאל, זהבית סבג ורוני הירש.
ואחרי שמהללים את שז אי אפשר שלא לתת כבוד לשתי משוררות נוספות שאפשר לראות בהן, לצד שז או בעקבותיה, אימהות מייסדות של השירה הלסבית העברית – דנה אמיר ושרון אס, שכמו חילקו ביניהם את העבודה: אמיר לקחה את צד גן העדן של החוויה הלסבית, בעיקר באופן שבו הוא מתממש בגוף נשי אהוב, שהופך בשיריה למעין קוסמוס עוטף כל, שמימי, חללי, מחייה ומזין; ואילו אס לקחה את הצד ההפוך, צד הקושי והזרות, ועטפה אותו, כמתבקש, בשירה קשה להבנה המתעקשת על זרותה. אלא שגם אצל אס, כמו אצל אמיר, אפשר למצוא יופי דומה, כמו-בראשיתי, שמקורו ברצון דומה – הרצון לברוא את העולם מחדש כך שהזיקה הלסבית לא תיעלם אל שוליה של המסורת הפטריארכלית אלא תשמש בסיס למסורת חדשה, הרבה יותר פתוחה ורחבה.
המבחר שופע שירים מופלאים של עשרות משוררות, והוא מגוון מאוד. כלולות בו משוררות מבוססות כליאת קפלן והילה להב לצד משוררות בראשית דרכן כגיתית דהן וסתיו אטלן. הפתיחות לקולות חדשים היא מבורכת: מדובר ככלות הכל בפרוייקט ספרותי מרחיק לכת שנמצא עדיין בחיתוליו, ונרקם רובו ככולו במהלכן של שלושים שנה בלבד: בין שנות התשעים של המאה הקודמת להווה. ודווקא משום שמדובר במסורת צעירה ודינמית כל כך, מן הראוי לחתום בברכת יישר כוח לאורית נוימאיר פוטשניק, שלא רק נרתמה באומץ לעריכת המבחר, על ההכרעות הקשות המתחייבות מכך, אלא גם תרמה לו שירים יפים וחזקים במיוחד.
את כל הרצון, מבחר שירה לסבית עברית עכשווית, עורכת: אורית נוימאיר פוטשניק, הו!, אפרסמון