קרבת מקום – שירי תפילה

כששמעתי על "קרבת מקום", אנתולוגיה של שירי תפילה ישראליים בני זמננו, התעוררה בי מייד סקרנות. תפילה היא אחת הצורות הבסיסיות של השירה המקראית, ובמשך עידנים ארוכים, בין השאר בעקבות מה שמכונה "הסתלקות הנבואה מישראל", היא זכתה למעמד בכורה בשירה העברית, ולעתים אף למעמד כמעט מונופילסטי. בעצם מה שמכונה "פיוט" עשוי כמעט כולו מתפילות מסוגים שונים המיועדות לקחת חלק בפולחן הדתי. היו כמובן תקופות שבהן פרחה גם שירת החול, כמו בתור הזהב, אבל גם בהן שמרה התפילה על מעמדה כצורת היסוד של השירה העברית. רק בשירת ההשכלה הלכה התפילה ונדחקה לשוליים: הפנית הגב למסורת התבטאה בין השאר בהפניית גב לתפילה. היא לא נעלמה לגמרי, כמובן, שכן שירת הקודש, ובעיקר מזמורי תהילים, המשיכו לשמש מקור השראה למשוררים החדשים ("על השחיטה" של ביאליק הוא דוגמה יוצאת דופן בעוצמתה להשראה כזאת) אבל הכיוון המתחלן היה חד וברור.

לכן אנתולוגיה של שירי תפילה ישראלים בני זמננו אינה מעשה תמים, שכן ניכרת בה התמודדות ישירה עם הקונפליקט הבסיסי שממנו התהוותה השירה העברית החדשה – הקונפליקט בין קודש וחול. ואם נרצה לדייק, נוכל לומר שיש באנתולוגיה מסוג זה כמיהה גדולה, שיש לה ביטויים רבים בתרבות הישראלית של השנים האחרונות, לאיחוי השסע בינה לבין המסורות האבודות-למחצה שלה, ובכלל זה המסורת הדתית.

אלא שהקריאה ב"קרבת מקום" – שמציגה מגוון רחב של שירה ישראלית, מלאה גולדברג ואבות ישורון דרך יצחק לאור ואגי משעול עד למשוררים צעירים כצמד העורכים גלעד מאירי ונועה שקרג'י – היא בעיקר חוויה מאכזבת מאוד. יש בה כמובן שירים טובים, אלא שגם הם כמו מאבדים מיופים בהקשר שבו האנתולוגיה מציבה אותם. ומייד עולה השאלה מהו מקור האכזבה: האם מדובר באיזו טעות בעקרונות הבחירה של עורכי האנתולוגיה, או במצוקה כללית יותר, כלומר בחולשה בסיסית שמשוררים ישראלים נתקלים בה בבואם לכתוב שירים הנאמנים בדרך זו או אחרת לצורת התפילה?

התשובה היא גם וגם. טעותם של עורכי האנתולוגיה היא יחוס משקל רב מדי להבט אחד, משמעותי אך לא ממצה, של צורת התפילה, והיא הפניה לאל שיעשה משהו למען המאמין. אלא שיש שני הבטים נוספים לא פחות משמעותיים: אחד נוגע למקום שהמשורר פונה ממנו לאל, שבתפילה כרוך תמיד ביאוש ובחוסר אונים – שהרי זה מה שמבדיל תפילה ממשאלה או בקשה סתם – והשני נוגע ליכולתו של המשורר להפוך באמצעות התפילה עצמה, כלומר מתוך עצם הפניה למישהו קשוב ואהוב, מוות לחיים ויאוש לאמונה. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי" כתב משורר התהילים, וקבע כלל: אם אתה לא בגיא צלמוות – מוטב שלא תתיימר לכתוב תפילה: טלפן לחבר טוב שינחם אותך, נגוס בקובית שוקולד, שמע שיר ישן ביוטיוב, קח סיגריה. את אלוהים שמור לרגעים אפלים ובודדים יותר, וחיי אדם מזמנים די רגעים כאלה.

התרכזותם של עורכי האנתולוגיה ביסוד הדקדוקי של התפילה, זה של הפניה לאל, על חשבון המצע הרגשי שלה, מצטרפת כנראה לכך שבשביל רבים מדי ממשוררי האנתולוגיה, חילוניים כדתיים, הפניה לאל היא בעיקר שגרת לשון ולאו דווקא ביטוי של מתח בין יאוש ואמונה – והתוצאה בעייתית: שוב ושוב מבקשים המשוררים מהאל שילטף אותם או יגרד להם במקום המשועמם והכמה, והתחושה הכללית היא של התפנקות ומשחקיות ניו-אייג'יות שנוטות להאפיל גם על השירים הטובים יותר. אחד השירים הללו, הטובים יותר, הוא שירה של דליה רביקוביץ המצורף לרשימה: היאוש וחוסר האונים כל כך גלויים בו עד שדומה שאין שום מקום לתקווה, ובכל זאת היא איכשהו שם, נרמזת בין המלים, "כמו שהנפש חוזרת לגוף עם פקיחת עינים".