אהרן שבתאי, טניה

פורסם בתאריך 28 במרץ 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

התלבטתי ארוכות אם לכתוב על ספר שיריו החדש של אהרן שבתאי, כי מצד אחד הוא יצא ב"חרגול" (אומנם בלי שום מעורבות מצידי) ועל כן אני חשוד כבעל אינטרסים, אבל מצד שני זה שבתאי, ויש משהו פגום בטור על שירה עברית עכשווית ששבתאי נעדר ממנו. מה שהכריע את הכף היתה ההרגשה שהוויכוח הנחוץ על שירתו הסתבך בשנים האחרונות במין פלונטר כיתתי ופוליטי, וכדאי לנסות לחלץ אותו מהסבך הזה.

רבים מאוד, מחוץ לעולם הספרותי ובתוכו, מתקשים להבין איך משורר בוטה כשבתאי, ששיריו עמוסים במלים גסות ונוטים לעסוק בפונקציות גופניות בסיסיות כסקס ואכילה, זוכה לכבוד מצד חלקים משמעותיים כל כך של הממסד הספרותי. מרחוק זה נראה כמו רמאות. לתחושה הזאת נוסף בשנים האחרונות גם חשד פוליטי, שכן מאז ששבתאי התאהב בטניה ריינהרט והפך בעקבותיה למשורר "שמאלני", ייתכן שהחיבה כלפיו במקומות מסוימים, כמוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", גברה אפילו יותר. האם אין כאן – שואלים את עצמם אוהבי שירה לא מעטים – מקרה ברור של גרפומן חסר כישרון, הזוכה לתהילה פשוט משום שהוא תוקף את הציונות?

בהחלט ייתכן שחלק מהכבוד ששבתאי זוכה בו, כמו חלק מהבוז שהוא קוצר, אינם ענייניים. אז נשאיר לרגע את הפוליטיקה בצד וניגע בעניין אחר: באופיה החשוף והישיר, הגופני מאוד, של שירתו. כדאי לזכור שהפולמוס המתמשך סביבה לא פרץ כששבתאי התאהב בריינהרט והצטרף לשמאל הרדיקלי, אלא כמה שנים קודם לכן, כשהוא התאהב בקולנוענית זיוה פוסטק וכתב לה שירי אהבה שהפכו מייד לשנויים במחלוקת, שכן לצד אלה שראו בהם שירים מופלאים, היו אחרים שנטו לבוז להם בשל מיניותם הגסה, הנערותית, אולי אפילו הילדותית. ונדמה לי שזה לב הוויכוח על שבתאי גם היום.

בספר החדש יש שלושה שערים. בראשון מכונסים שירי אבל על ריינהרט שמתה לפני שנה ובשני שירים פוליטיים, אבל אני מעדיף להתרכז בשלישי, ששיריו נכתבו לפני מותה של טניה והמימד הפוליטי שלהם שולי. אחד מהם, שיר אופייני וחזק מאוד – לטוב או לרע – מצורף לרשימה.

"אשתי" מזכיר את שירי "זיוה" עם הבדל משמעותי אחד: שירי "זיוה" היו באמת מין שירי נעורים מאוחרים – נעורים שניים אם תרצו – ששבתאי זכה לכתוב באמצע חייו. בשיר האהבה לטניה, לעומת זאת, אין שום נעורים. ברור מה השיר אומר: שגם לזקנים יש חיים, כלומר תשוקה ואהבה, שהופכות את גופם, בעיני אוהביהם, לתכלית היופי. בי מעוררת האמת הזאת הזדהות ושמחה, ומי שמרגיש כמוני יבין בקלות למה חשוב לבטא אותה באופן חד ובוטה כל כך, בלי רמז להתנצלות או לבושה. לא שאין מקום לבושה בשירה, ובעצם גם בשיר הזה היא נוכחת – מבעד לרתיעה שמעוררת בנו שורת הפתיחה – אלא שהשיר חותך דרכה בשעטה, כמו סוס בשדה פרגים.

הישירות הזאת, שיש בה נטייה פולמוסית ודידקטית, ואיזון עדין בין מורכבות (האם באמת יש לזקנות גוף כל כך יפה?) ופשטות (כן! הראש מסתחרר מרוב יופי), נובעת היישר מן המעיין ששירת שבתאי יונקת ממנו – מורשת השירה היוונית העתיקה, ששבתאי ידוע כמתרגמה. אבל אסור שהמעיין הזה יסתיר מקורות השפעה נוספים המלווים את שירתו בכל תפניותיה, ולא קשה להבחין בהם גם ב"אשתי": מצד אחד השירה העברית העתיקה (לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי… עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה…), ומצד שני השירה הסינית הקלסית והשירה היפנית המסורתית, לא במקורן כי אם מבעד לעקבותיהן בשירה המודרניסטית, או בתיווכם של מתרגמים.

וזה בדיוק העניין: האהבה ששירת שבתאי מעוררת אינה נובעת מקפריזה, אלא מיכולתו לחדש ולשלב את המסורות העתיקות והרחוקות ההן, ולהעניק להן צורה ישראלית-עכשווית מפתיעה כל כך, חיה ונושמת. אני יודע שלא לכולם ברור למה המסורות האלה חשובות כל כך, ולמה צריך ללכת רחוק, ליוונית או לסינית למשל, כדי לכתוב שירה עברית. אחת התשובות היא שבלי אופקים היסטוריים רחבים ופתוחים ככל האפשר, תתקשה השירה העברית החדשה לנווט את דרכה בין מולדותיה הרבות, ולהשלים את מסעה אל החוף המזרחי של הים התיכון.

shabtay

אהרן שבתאי, טניה, חרגול

תגיות: , , , , , , , ,

יום שישי, 28 במרץ, 2008 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על אהרן שבתאי, טניה

דניאל עוז
19 בינואר 2011

רשימה מצויינת.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון