המבחר "על ים ועל חול", המכנס שירים של אריה סיון שעוסקים בתל אביב, הוא מין ספר יום-הולדת, ומדובר ביום-הולדת כפול: מאה שנה לעיר העברית הראשונה, שמונים למשורר הוותיק. כדאי לקרוא את הספר גם כי יש בו הרבה יופי כשלעצמו, וגם משום שהוא משמש שער לשירתו של משורר משמעותי אך מעודן מאוד, שנותר – בין השאר בשל העדינות הזאת – בשוליה של תשומת הלב הספרותית.
סיון נולד בתל אביב ב-1929, ועל פי עטיפת הספר הוא "נמנה עם המובהקים במשוררי תל אביב", על אף שמאז שנות החמישים הוא מתגורר ברמת השרון. נכון שרמת השרון היא מין פרבר (או עיר-לווין) של תל-אביב, אך אין לפרבר הזה ביטוי בשירים המכונסים בספר. יש ב"על ים ועל חול" שירים משני סוגים: כאלה שעוסקים בשכונות הדרומיות של תל אביב, והם מעטים יחסית ולא מעניינים במיוחד, וכאלה שעוסקים בתל אביב רחוקה מאוד, שסיון זוכר מילדותו.
זוהי אכן תל אביב של ים וחול, הממוקמת כרונולוגית בשנות השלושים והארבעים וגיאוגרפית ב"צפון הישן" – תל אביב הציונית-סוציאליסטית של מעונות עובדים ומשק הפועלות ושדרות קרן קיימת (לימים שדרות בן-גוריון). החוויה העיקרית בשירים האלה היא של נוסטלגיה חריפה או געגועים עזים, אלא שזוהי נוסטלגיה מסוג מיוחד, סבוך וקרוע, שכן היא מודעת עד כאב למגבלותיה, להבטיה הפנטסטיים או הכוזבים, ומתוך כך לסתירות ולחצאי האמיתות שאיפשרו את תחושת התמימות או הבראשיתיות שליוותה את תל אביב ההיא, ושעליהן קל כל-כך להתרפק היום.
יש לסיון דרכים רבות לחדד את גבולות הנוסטלגיה שלו. בכל השירים ברור שתל אביב ההיא אבדה לבלי שוב, הפכה לחלום עתיק, מצהיב מזוקן, אבל יש שירים שבהם הוא מבהיר שכבר אז, בשנות השלושים והארבעים, היה בתל אביב (וביישוב הציוני בכלל) משהו חלומי, מנותק ויהיר – מנותק לא רק מהזוועה שהתרחשה אז באירופה הכבושה, אלא גם מהצללים המוסריים הכרוכים בסכסוך המתהווה עם הפלסטינים, בעיקר בתשוקה לתפוס את מקומם כילידי הארץ, ובעצם לנשל אותם. סיון כדרכו מעדן את טענותיו, רוקם אותן אל תוך הנימה המהורהרת והמתנגנת של שיריו, אבל המסרים הביקורתיים שלו ברורים מאוד.
אך למרות הביקורת הפוליטית המוטמעת בחלק מהשירים, עיקר העניין של סיוון הוא בזמן שאבד ובאופיו הכפול של העבר, המשמש מצד אחד כמולדת חסרת-תחליף לנפש, ומצד שני מתפוגג כאילו מעולם לא היה. הדרך העיקרית של סיון למצוא את הנתיב הנכון בין שני הקצוות האלה – בין העבר כמולדת והעבר כאשליה – היא להבהיר שמדובר בגעגוע שמשמעויותיו פרטיות לחלוטין: שהקינה שלו על תל אביב של ילדותו, או הניתוק שלו מתל אביב של ההווה, אינם בסיס לאיזו הגות פסימית על הדור שהולך ופוחת או על בוגדנותו של הזמן בערכים הישנים והטובים, אלא מה שמצטייר מנקודת מבטו של אדם אחד, לא יותר מזה, הנאמן לעצמו ולזכרונותיו.
התוצאה מרתקת מכמה סיבות. ראשית, הסירוב של סיון לעגן את הנוסטלגיה שלו בשיקולים אובייקטיביים-כביכול הופך אותה דווקא למין נוסטלגיה "טהורה" – לגעגוע מודע לעצמו ושלם עם עצמו, אך גם חשוף, בודד ומתסכל מאוד. ושנית, נוצר פער מטריד בין מושא הגעגועים, תל אביב הקטנה על הפנטזיות הלאומיות והמהפכניות שמהן היא נולדה – פנטזיות על שחר חדש, אביב חדש, אדם חדש, חברה חדשה – לבין המתגעגע, המתעקש לא רק על פרטיותו אלא גם על בגרותו או זיקנתו, העשויות ממנות שוות של פיכחון והתרפקות על הישן, אפילו על הנצחי. זה תפקידם של הים והחול בשיריו ובכותרת המבחר: לסמן נוף ילדות קונקרטי מאוד, עשיר במשמעויות היסטוריות, אך גם את האלמנטים הנצחיים שמהם על פי המיתוס התל-אביבי הוא נולד ובחיקם הוא הופך לזיכרון, מתפורר ונעלם.
אריה סיון, על ים ועל חול, קשב לשירה
תגובה אחת
קראתי אז את השיר הזה,גזרתי ושמתי בין דפי ספר.אני אוהבת כותבים תל אביביים שמשמרים לי את טעמים שמשתמרים בה פה ושם.