מי הן המכשפות של רחל חלפי? הן לא שונות במיוחד מהמכשפות שכולנו מכירים: יצורים אגדיים למחצה, שבדומה לחרקים מסלול חייהם מורכב מארבעה שלבים, גם הם אגדיים למדי. בשלב הראשון, המטריארכלי, המכשפה היא נביאה או כוהנת המשוחחת עם אלות ואלים. בשלב השני, הפטריארכלי, היא פורצת גדר שכורתת ברית עם השטן כנגד אלוהים. בשלב השלישי, הפמיניסטי, היא מהפכנית שמתריסה כנגד ההגמוניה הגברית. ויש עוד שלב, לאו דווקא רביעי – שלב שאין לו שם, מקום, זמן או נטיה פוליטית מובחנת – ובו המכשפה היא גיבורת שיריה של חלפי.
המכשפה של חלפי היא מכשפה מופנמת וחלשה למדי – אם כי לא יותר מבני אדם בדרך כלל, נשים או גברים. אין לה כוח על טבעי, לא להיטיב ולא להרע, ואין לה בשורה גואלת, אך יש לה עומק רגשי ומושגי, כלומר ניסיון חיים, ולצידו גרעין לא מתכלה של נאיביות או תום, המאפשרים לה לככב לא רק בשיריה של חלפי אלא גם במעשיות עם ואגדות לילדים. והכי חשוב: היא לכודה במכשפותה בדיוק כשם שכולנו לכודים – כל אחד בדרכו ובקצב שלו – ברגעי האימה, שברון הלב, הזעם, תאוות החיים או ההרס שסודקים אותנו, ולפעמים אפילו שואבים אותנו לתוכם.
הרגעים האלה יכולים להיות קצרים או ארוכים, להיעלם בלי להשאיר עקבות או להימשך חיים שלמים. בשירי המכשפות של חלפי הם מתוארים לעתים קרובות כבורות פעורים, תהומות או "נפילות" – אולי בדומה לנפילתו המפורסמת של השטן אל התופת במיתוס הנוצרי. מצד שני, גם התפוח נופל מהעץ ולא נוסק לכוכבים, כך שהנפילה היא טבעית לחלוטין כשם שהיא השער לעולמות תחתונים ועליונים. בשיר "עוד מכשפה בדרך למטה" מנסחת חלפי את האמת הזאת במילים ישירות: "התעופה הכישופית / סוכלה באבחה // חוקי הכובד / חזקים ממני ומכם גם יחד." חוקי הכובד חזקים מאיתנו ולכן אין לנו ברירה אלא לפול שוב ושוב, אלא שהמרחק בין נפילה לתהום לבין זינוקה של המכשפה השמימה, לתהום הפעורה מעליה, רכובה על המטאטא המצחיק והעצוב שלה, אינו גדול כמו שנדמה.
עניין חוקי הכובד חשוב, משום שחלפי ידועה בכך שלצד דימויים פנטסטיים הרווחים בשיריה, כמכשפות או דרקונים, היא נוטה לעשות שימוש רב ופורה במושגים הלקוחים ממדעי הטבע, בדרך כלל לא מהפיזיקה של ניוטון אלא ממדעי המאה העשרים. תפקידם הפיוטי של המושגים האלה בשירתה – של עיקרון אי הוודאות, למשל, או של מושג הפרקטל (כדאי לגגל אותו אם לא שמעתם עליו) – הוא לעדן ולביית את אוקיאנוס הכאוס על ריבוי פניו האינסופי, ולהעניק לנו דימויים שבעזרתם נוכל להבין כיצד אנחנו מצליחים להתקיים, ולפעמים אפילו להקים בית, על חופיו המתפתלים והמרצדים. זה גם תפקידו של דימוי המכשפה בשירתה: להיות מין שגרירה שלנו, שבירה ומבוהלת בדיוק כמונו אך הרבה יותר ציורית ואקוזטית, בממלכת התוהו ובוהו.
ברור שלשאלה מי הן המכשפות של חלפי יש תשובה נוספת, כמעט מובנת מאליה, ועם זאת מתעתעת ופרדוקסלית. המכשפה, על פי התשובה הזאת, היא המשוררת. אלא שמשהו בצניעותם הנפלאה של השירים מזכיר לנו שהמשוררת היא מכשפה – "דם ובשר ומוטציה: איבר תעופה משובש" – לא פחות ולא יותר מכל אדם אחר, לפחות בשעה שהוא עף, כלומר נופל.
את שירי המכשפות התחילה חלפי לכתוב במחצית הראשונה של שנות השבעים, פרסמה אותם לראשונה ב-1979 בכתב-העת "פרוזה" ובספרה "נפילה חופשית", וכעת, בצירוף שירי מכשפות נוספים שכתבה במשך השנים, זיכתה אותם בספר משלהם. הרעיון להקדיש להם ספר הוא מצויין, שכן השירים מכוננים חטיבה אהובה במיוחד בשירתה של חלפי, והם ראויים לקוראים רבים ככל האפשר. לספר מצורף דיסק, ובו השחקנית חנה מרון, דמות מרכזית באירועי שירה לא מעטים בשנים האחרונות, מעניקה למכשפות של חלפי את קולה.
רחל חלפי, מכשפות, הוצאת קשב לשירה
תגובה אחת
אפשר ללמוד על המכשפות של חלפי מתוך ההקדשות שהיא כתבה בעצמה, העתקתי מתוך 'מקלעת שמש' –
תחת השיר 'מכשפה שנגמרו לה הסוסים':
מוקדש לדולורס דה לה מונטניה, שהועלתה על המוקד בספרד של המאה ה-16" [עמ 126] ובעמוד אחר בספר – מוקדש לאנייס דה-רודון, שבסוף המאה ה-16, בצרפת, נכלאה בצינוק למשך 20 שנה, ולבסוף הומתה בהטבעה [עמ 128] תחת 'וידויה של מכשפה מאושפזת בצינוק'
ועוד אחת – 'מכשפה מתלוננת ליד חלון', עמ 137, מוקדש לפנלופה ליז, שנכלאה, הולקתה בשוטים, והורעבה למוות באנגליה של המאה ה-14
ועוד מעירה חלפי – "הפרשיות והשמות בהערות למחזור זה נשענים בחלקם על איזכורים ב'אנציקלופדיה לחקר קשרים עם השטן ופמלייתו' (צרפת, המאה ה-18), מאת האב רוז'ה סידום, האב פדרו דה לה נרנחה והנזירה מונסה ברסלונה אסתר."
אני לא יודעת אם אכן חלפי נשענת על מקור ספרותי קיים, או ממציאה הכל. זה לא באמת משנה. המכשפות של חלפי הן תיקון טרנסדנטי של עוול היסטורי, ניסיון לתת קול וצבע למי שהושתק. מכשפה היא אישה, אבל לא בדיוק. אולי אשת-על. כשאומרים על מישהי שהיא 'מכשפה' בדרך כלל לא מכוונים לטוב (ואין עלבון גברי מקביל), אבל כשאומרים על מישהי שהיא 'מכשפת', זה לגמרי סבבה. כנראה שהלשון המדוברת של ימינו שימרה את היחס האמביוולנטי למכשפות.