המילה "מאוחר" חביבה מאוד על המשורר טוביה ריבנר, שנולד לפני שמונים וחמש שנה בעיר שכונתה בפי תושביה היהודים פרשבורג, וידועה היום כברטיסלבה, בירת סלובקיה. ספר שיריו השמיני, שראה אור ב-1999, נקרא "שירים מאוחרים", וספרו החדש נקרא "יופי מאוחר". למה מאוחר? אולי בזכות המשורר והמו"ל רפי וייכרט. לאחר ששירתו של ריבנר, שהתקבלה באהדה רבה בראשית דרכה, הלכה ונדחקה לשולי התודעה בשנות השמונים והתשעים, הופיע בחייו וייכרט, ועשה הכל על מנת להחזירו למרכז התמונה. מאמציו של וייכרט זכו במענה כפול: הן בפריחה מאוחרת בשירת ריבנר, שהפכה שופעת, ישירה ומרתקת מתמיד, והן באות הכבוד האולטימטיבי של פרס ישראל, שריבנר זכה בו לפני שנה.
אלא שלמילה "מאוחר" שורשים הרבה יותר עמוקים בביוגרפיה של ריבנר. ב-1941, כשריבנר היה בן שבע-עשרה, הוא יצא למסע הימלטות ארוך שהוביל אותו מפרשבורג לארץ ישראל. בתוך זמן קצר העולם שהותיר אחריו חרב בשואה, ורבים מבני משפחתו, וביניהם הוריו ואחותו, נספו. בדומה למשוררים ישראלים המבוגרים ממנו בעשור או שניים, כאמיר גלבוע ואבות ישורון, הפך הקרע הבלתי נתפס הזה לחווית תשתית בשירתו, ודווקא אצלו היא זכתה לביטוי מר ונוקב במיוחד: הזמן עצר מלכת, ועם זאת המשיך לנוע; העולם חרב, ואף על פי כן המשיך להסתחרר על צירו. חייו של ריבנר הפכו ל"מאוחרים".
"בשתים עשרה שנים התהפך העולם", כותב ריבנר באחד השירים ב"יופי מאוחר", ומתכוון לשנות המשטר הנאצי בגרמניה. "נמחקו אלפי, נמחקו ריבואות שנים. נמחק הזמן…. אחר-כך הפך האוויר לזעקת אין-קול שקפאה." שירתו של ריבנר היא ניסיון בלתי פוסק לדובב את הזעקה הזאת. זוהי קינה כפולה – הן על העבר המת, והן על ההווה שהפך לארץ ישימון, לגולה שאין ממנה מוצא.
באחד השירים בספרו החדש משווה ריבנר בין שתי ערים: בין עיר ילדותו פרשבורג והעיירה הטוסקנית סיינה. את פרשבורג הוא מקלל בזעם, מאחל לה שזכרה יימחה – "לו ריחמה השיכחה הגדולה על ברטיסלבה-פרשבורג / עיר גרדום זו המעמידה פני נועם" – ואילו על סיינה הוא אומר: "הזיכרון נקי. לבי נפתח אל חמדתה / בנטות היום." הניגוד בין הזכרונות מובן מאוד, אחד כבד ומר והאחר קל ומואר, ובכל זאת ההשוואה ביניהם תמוהה: כיצד זיכרון שהוא ביסודו תיירותי יכול לעמוד במישור אחד עם זכר המולדת שחרבה, ואפילו להציע לו מין נחמה?
דומה שפרשבורג וסיינה מייצגים בשביל ריבנר אותו דבר – את אירופה, המולדת האבודה. ההבדל ביניהן קשור ליחסן אל הזמן החולף. לא את זכר ילדותו מקלל ריבנר כאשר הוא מקלל את פרשבורג, אלא את העובדה שהעיר המשיכה לחיות את חייה אחרי החורבן. סיינה, לעומת זאת, היא סמל מופתי לזמן שעצר מלכת. הוא עצר בה לפני כשש-מאות שנה, בשיאה, רגע לפני שיריבתה פירנצה הקפיצה את האמנות האירופית לעידן חדש. אמנים גדולים כססטה, גירלנדאיו ובקפומי הוסיפו לסיינה כמה קווים של חן לאחר מכן, אך היא נותרה נאמנה כמעט לגמרי לדמותה בשלהי המאה ה-14, וזה אחד מסודות יופיה.
ההיגיון הכאוב הזה הוא גם סודו של השיר היפהפה המצורף לרשימה, שבמסווה של טיעון נגד פולחן השלמות (המיוחס, איך לא, לסינים) מעלה על נס דימויים קיצוניים במיוחד של שלמות – את ונוס ממילו, למשל, הפסל כרות הזרועות שניצב בלובר. השיר מתפענח רק אחרי שמבינים שהשיר מקדש סוג מסוים מאוד של שלמות – את זו שמבצבצת כמלאך קצוץ כנפיים מתוך תילי החורבות של אירופה. נאמנותו של ריבנר לתרבות שעליה הוא מקונן נותרה שלמה.
טוביה ריבנר, יופי מאוחר, הוצאת קשב לשירה