יעקב ברזילי נולד ב-1933 בעיר דברצן שבהונגריה, וב-1944 ניצל מרכבת שנסעה לאושוויץ, התגלגל בטעות לאוסטריה ונשלח עם משפחתו לברגן בלזן. אביו וסבו נספו. הוא, אמו ואחותו ניצלו. כמה שנים אחר כך עלה לארץ, ובגיל מבוגר למדי, ב-1987, התחיל לפרסם שירה עברית. רבים משיריו הולחנו על ידי קומפוזיטורים ישראלים כאהרן חרל"פ ויורם מיוחס. כעת רואה אור ספרו העשירי, שעוסק כולו באימה שפקדה אותו בילדותו.
ברזילי כותב שירה פשוטה וישירה, שתפקידה להמחיש את הזוועה ולבטא את אהבתו הגדולה ליקיריו שנספו או ניצלו יחד איתו. שיריו מתרכזים בעיקר, כלומר בזיכרון הכואב, ולכן הם נמנעים מתחכום לשוני, מורכבות רגשית או עומק אינטלקטואלי שעלולים להסיט ממנו את תשומת הלב. מה שתופס את מקומם הוא איזון עדין בין גילוי לב וריחוק אירוני או בין כאב והומור.
גם הרעיונות הפיוטיים פשוטים. רבים משירי הספר מתריסים כנגד אלוהים, ששקע בתנומת צהריים בזמן שצדיקיו עונו ונרצחו, או גרוע מזה – מצא אותם ראויים לקדש את שמו בכבשנים, עבד שעות נוספות כנהג קטר כדי להספיק להוביל את כל הנוסעים לאושוויץ, בירקנאו ומיידנק, והפלה לטובה את אלה שזכו להגיע למחנה מעבר כברגן בלזן, שהמוות בו היה קצת יותר איטי וסלקטיבי (בעיקר מרעב, תשישות או מחלות) ולכן אנושי או טבעי יותר כביכול. שירים אחרים מדגישים את הדמיון והבלבול בין חרדות ילדותיות מובנות מאליהן לבין עוצמתה הבלתי נתפסת של הזוועה – למשל: בין הפחד התמים שאבא יאבד את שיווי המשקל ויפול, לבין הפחד הנורא שיקרוס לתוך בור מלא גוססים וגוויות. ויש שירים שמבהירים את העובדה שהאובדן והגעגוע אינם מרפים לעולם, נאחזים בזוכר כקמטים שהולכים ומעמיקים בעורו ומלווים אותו עד למותו.
יש בספרו של ברזילי משהו מטריד, כמעט מרתיע. מקור הרתיעה הוא בכך שהאיפוק, האירוניה או ההומור הם לעתים קרובות ציפוי דק ומתפורר שחושף אימה בלתי נתפסת, בדיוק כשם שנימת הלעג הדק בשירים המופנים לאלוהים אינה אלא ביטוי לזעם גדול. נוצר מתח לא לגמרי פתור בין הפתוס הגלוי לבין העטיפה המיתממת, הקורצת, הכמעט-מתחכמת שלו. במתח הזה טמון גם יופים של השירים. השיר המצורף לרשימה מדגים היטב את הנימה המיתממת של ברזילי, בעיקר בשורות כמו "הוא מת בשיבה טובה, בן 42", או "ואם פה ושם מתו עוד אי אלה / כנראה היתה להם סיבה טובה למות". והנה, למרות האירוניה החשופה, המודגשת גם בשמו של השיר – "מכחיש שואה" – זהו שיר יפה ומפתיע, בעיקר משום שהוא יוצר רצף מסתורי בין הזוועה לבין חיים כמעט נורמליים, שבהם בני אדם מרבים למות, אך מסיבות פשוטות ומובנות לכאורה.
לא כל שיריו של ברזילי טובים כמו "מכחיש שואה". יש בהם לעתים משהו מתוק מדי – מתיקות מזוקקת ולכן מרה מאוד, שמעוררת אי-שקט וחוסר-ביטחון. מצד שני קשה להתעלם מהאפשרות שאי-השקט הזה מובן ואפילו מכוון: מטרתו של ברזילי היא להקים מצבות מילוליות ליקיריו ולבטא את כאבו בדרך האפקטיבית והצלולה ביותר, ומררתם המומתקת של השירים משרתת אותו היטב. והכי חשוב: נדמה לי שקוראים רבים ישמחו להכיר את שיריו, יאהבו אותם וימצאו בהם נחמה והשראה, בעיקר בשל היחס החד והברור בין מרכיביהם: כאב חריף שאי אפשר לברוח ממנו, המעוצב בפשטות מחוייכת ומנומסת, נגישה מאוד.
יעקב ברזילי, מחכה לאבי, כרמל
- יעקב ברזילי בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- עמוס אריכא על הספר באתר 'בית הסופר'.
- משה גנן על הספר.
- שושנה ויג על הספר.