יודית שחר, זו אני מדברת

פורסם בתאריך 13 במרץ 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יודית שחר מציגה את עצמה כמשוררת "חברתית" ואת שיריה כ"שירי מחאה". יש למחאה הזאת שלוש שכבות. ראשית היא מוחה כנגד עוניה שלה. שנית כנגד עצם קיומו של העוני, וליתר דיוק כנגד "השיטה" שמייצרת את ההבחנה בין עשירים ועניים, בין אלה שיש להם יותר מדי ואלה שנאלצים למכור נתחים גדולים מחייהם בתמורה לשכר זעום שמחזיק אותם מילימטר מעל למים. ושלישית, מה שאולי הכי משמעותי וסבוך, היא מוחה כנגד ההשלמה עם השיטה, וכנגד נטייתנו לאמץ את ערכיה ולהיכנע לה בלי קרב.

שתי סכנות רובצות לפתחה של שירת מחאה מהסוג הזה – הקלישאה מצד אחד והפתוס מצד שני. הקלישאות מוכרות היטב: המקרר הריק של העני מול סעודת השחיתות של העשיר, או ההיגררות בתחבורה ציבורית מול קפיצת הדרך של מטוס המנהלים. גם הפתוס מוכר היטב – הפתוס שמהלל את שותפות הגורל האנושית וקורא תיגר על ההבחנות החברתיות שמקעקעות אותה. צמד הסכנות הזה גורר לא מעט שירי מחאה אל דילמה שקשה לצאת ממנה טוב – המשורר נאלץ לבחור בין נפילה במלכודת הקלישאה והפתוס, לבין בריחה אל אנינות רגשית ומורכבות אינטלקטואלית שמחמיצות בדרך כלל את המטרה, כי אנינות ומורכבות הן כמעט תמיד נחלתם של בעלי זכויות היתר, של בני העשירים.

לא קשה לראות שזוהי גרסה ספרותית של הדילמה הפוליטית הבסיסית של השמאל: או שהוא נופל במלכודת הקלישאה והפתוס של מהפכנות "עממית", או שהוא נופל במלכודת המורכבות והאנינות של חתרנות-לכאורה, המבטאת עמדות שיש להן קונים רק בשולים של האליטות (ובמקרה הטוב באליטות של השוליים).

יודית שחר היא משוררת מעניינת בזכות הדרך שבה היא מנסה לחמוק מן הדילמה הזאת. לזכותה אפשר לומר שהיא לא בורחת מקלישאות: היא מעמידה שוב ושוב עשירים ועניים אלה מול אלה, ואפילו לא מתביישת להתפייט על "ביטול הלחם האחיד". גם את הפתוס שאמור לאחד עשירים ועניים היא לא שוכחת, אבל מה שמאחד אותם בעיניה אינה שותפות גורל מופשטת או חזון מוכחש של צדק ואחווה, אלא דווקא המנגנון שמייצר את ההבחנה והמשיכה ביניהם – מאחדת אותם "השיטה", התשוקות שמניעות אותה, והשקרים שבאמצעותם היא מלבה את התשוקות האלה ומגייסת אותן לטובתה.

התוצאה היא שירים שנימת ההתרסה העדינה שלהם נובעת דווקא מעמדה פרדוקסלית של השלמה, של קבלת הדין, של מודעות לנצחונה של "השיטה". נטייתה העמוקה של שחר היא להראות כיצד עשירים ועניים משתקפים אלה באלה, ולהציב אותם משני עבריה של מראה שמצליחה להבחין רק בקושי בין ממשות ובבואה. יש ביניהם עסקת חליפין משונה: העני נותן לעשיר את המעט שיש לו, את כבשת הרש, ובתמורה מעניק לו העשיר את פחדיו ואת ריקנותו המורעבת. הפואטיקה הזאת – גירסה תקינה פוליטית, זהירה ומתוחכמת של אסתטיקת הטלנובלה – מגיעה לאחד משיאיה בשיר המצורף לרשימה: שימו לב לדרך שבה הופכת שחר את הלקוחה העשירה לדמות נזקקת, את נותנת השירות הענייה – "המענה האנושי" הלכוד בכלא האופן ספייס – למין מטפלת או מחנכת, ולמה שנרמז במעמקי השיר: לעובדה ששתיהן אינן אלא שני פניה של דמות מסוכסכת אחת, "השיטה", שמדברת עם עצמה.

shahar

יודית שחר, זו אני מדברת, בבל

תגיות: , , , ,

יום שישי, 13 במרץ, 2009 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

3 תגובות על יודית שחר, זו אני מדברת

הגל
22 ביולי 2010

מעט מדיי אפשר לומר על שירי יודית שחר. מה שכתבת על קצה המזלג
זה העיקר. אין הרבה מה להוסיף כי הטקסטים משעממים והחומר עושה מהר את שלו ולא מותיר מקום עניין או צורך לחזור ולקרוא בו שוב. כמו מאמר פובליציסטי נעזב או לחילופין כביקורת שלא אומרת הרבה.

יודית שחר
18 בספטמבר 2010

היי אלי, מה שלומך? לא מצאתי דרך לכתוב לך אלא דרך כאן.
הייתי רוצה שתשנה את הלינק לאתר שבו אני כותבת קבוע, ברשימות.
בבננות אני מעלה לפעמים, בדרך כלל לא.
תודה ושנה טובה ומאירה.
http://yuditshahar.wordpress.com/

אלי
19 בספטמבר 2010

יודית – תודה על הפניה. העניין סודר. שנה טובה.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון