יאיר הורביץ, כל השירים

פורסם בתאריך 1 באוגוסט 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ליאיר הורביץ (1941-1988), אחד המשוררים הבולטים והמקוריים ביותר שפעלו במחצית השניה של המאה העשרים, היה לכאורה מזל: בראשית שנות העשרים שלו הוא התיידד עם שני משוררים צעירים ואלמוניים – יונה וולך ומאיר ויזלטיר – יצר איתם את המשולש הזוהר יונה-יאיר-מאיר, ונכנס בעזרתם (ובעזרת גבריאל מוקד, שרתם ב-1965 גיליון שלם של כתב העת "עכשיו" לשירותה של השלישיה) לפנתיאון גיבורי-העל של השירה הישראלית. כשנה או שנתיים לאחר מכן התיידד הורביץ עם צעיר אלמוני נוסף – עורך "סימן קריאה" לעתיד מנחם פרי – שהפך למו"ל שלו ולאחד ממקדמיה ומפרשיה החשובים של שירתו. בינתיים חלפו שנים, ואפשר לשאול מה נותר מאבק הכוכבים שעטף את הורביץ בחייו. בשבילי הוא עדיין גיבור אהוב במיוחד, ומה הוא בשבילכם אתם מוזמנים להחליט אחרי שתקראו את כרך כל שיריו שראה סוף-סוף אור, באיחור בלתי מובן של עשרים שנה. כדאי להעיר ששמו של הספר, "כל השירים", הוא בעייתי למדי, שכן לא נכללים בו רבים משירי הנעורים של המשורר – הכרעה שמן הסתם תעורר צער אצל אוהביו הוותיקים.

הורביץ התייתם מאביו כשהיה בן שמונה, ומת כארבעים שנים לאחר מכן ממחלת לב שהעכירה מאוד את חייו. שתי מכות הגורל האלה, היתמות ומחלת הלב, מצטרפות ליסורים רבים נוספים שהורביץ ידע בשנות חייו הלא רבות, ואולי גם מסבירות אותם: כוונתי לפגיעוּת העמוקה שלו, וליתר דיוק: לתחושתו שהסביבה האנושית המקיפה אותו – בני משפחה, נשים אהובות, ידידים קרובים – מזמנת לו בעיקר מפחי נפש ועלבונות. זהו בעצם הנושא של רוב שיריו, שאין להבינם אלא כמין דין-וחשבון מתמשך על מכאוביו הבלתי פוסקים. אחד משיריו נפתח בשורות שניתן להשתמש בהם כמוטו לכל יצירתו: "שיר המדאוב מילקוט המדווים אשר ליאיר / ושר אני את השיר ונותן בו סימנים". אפשר לומר שגדולתו של הורביץ נעוצה בין השאר ביכולתו לממש בנחישות את הקלישאה הרומנטית – שיש בה לא מעט אמת – על המשורר כמופת של אדם סובל.

בלב הסבל ניצב כאמור העלבון. הוא נוסח במילים ברורות למדי בשיריו המוקדמים, שעסקו ביתמותו. הורביץ מנסה להסביר שם שהמעליבים פעלו כנראה מתוך כוונות טובות, ואפילו מתוך "רחמנות". הם ניסו לגונן על היתום מפני מוקד הכאב, כלומר מפני זכר אביו המת, אלא שבדרך זו הם בעצם כפו עליו להתנכר לרגשותיו העמוקים ביותר. העלבון הזה, שמקורו בהתנכרות, לבש בהמשך חייו של הורביץ צורות נוספות, פשוטות ונפוצות יותר: לא האמינו לו שהוא חולה, כלומר שמכאוביו הם ממשיים, והעדיפו לחשוב שהוא היפוכונדר; נשים שברו שוב ושוב את ליבו; גופו בגד בו; ולמרות שנהגו בו כבוד כמשורר, היתה לו הרגשה שלא באמת מבינים את שיריו, שממעיטים בערכם, שמתייחסים אליו כאל מין "משורר טבעי" היודע לצרף מלים יפות אלה לאלה, אבל חסר לו רוחב הדעת של איש רוח אמיתי, של אינטלקטואל או הוגה דעות.

ייתכן שדווקא העלבון האינטלקטואלי הזה הוא שתרם את התרומה המכרעת ביותר להתפתחותה המיוחדת של שירתו. בספר על שירת הורביץ שראה אור לפני כחצי שנה, "ציפור בודד על גג" מאת טלי ארגוב, אפשר למצוא הערת שוליים צנועה אך משמעותית. מצויין בה שהורביץ היה דיסלקטי, כלומר התקשה מאוד ללמוד לקרוא. תחשבו על זה: משורר דיסלקטי. פירוש הדבר הוא שמילדותו המוקדמת נתקל הורביץ בקושי בסיסי שאיים דווקא על יתרונו החשוב ביותר – על יכולתו הלשונית. "דיסלקציה" היא הרי מילה שלמדנו להשתמש בה בשנים האחרונות כתחליף ל"עצלנות" ולמילות גנאי נוראות ממנה כ"טיפשות". מה שחשוב לעניינו הוא שצילה של הטיפשות, צל מאיים במיוחד כשמדובר באדם רגיש וחכם כהורביץ, רדף אחרי המשורר כל חייו.

כנגד שלל העלבונות האלה הציב הורביץ את השירה: תפקידה היה בין השאר להגן עליו מפני העלבון, אלא שלהורביץ היתה דרך מיוחדת מאוד לעשות זאת, והיא שהפכה אותו למשורר נפלא כל כך. במקום לעטות על עצמו, כמקובל אצל משוררים גברים, שיריון של אירוניה או של תוקפנות, של זעם חברתי ופוליטי, של קשיחות אינטלקטואלית או של "גבריות" המבקשת לכבוש את העולם או לנקום בו בכוח המילים (תחשבו על אצ"ג, אלתרמן, זך, אבידן או ויזלטיר) – התבלט הורביץ בעיקר במה שאפשר לכנות כוח הסבל שלו: ביכולתו להפנים את העלבון, לנתק אותו ממקורותיו החיצוניים, להפוך אותו לשלו, ובדרך זו לטהר ולעדן ולזקק אותו עד שיופק ממנו זהב – הלא הוא זהב השירה.

זאת היתה איפוא האסטרטגיה של הורביץ: אסטרטגיה של פרטיות. מטרתו היה ליצור שדה אינטימי ומוגן שבו הוא יוכל לבצע את הניסויים האלכימיים שלו, המפיקים מעלבונות זהב. לפרטיות הזאת היו השלכות לשוניות מרחיקות לכת: הורביץ חתר לכתיבתה של שירה שאפשר לתאר אותה כ"לא מובנת" או "הרמטית": כזאת שקשה להציע לה פראפרזות בלשון המקובלת או לארגן אותה בטיעונים ברורים. על פני השטח בלטו המילים היפות להפליא שהורביץ ידע לעורר לחיים חדשים, הציורים הלשוניים המתערבלים ששבו את לב הקוראים והילכו עליהם קסם לא מפוענח, אבל מתחת לפני השטח היה ברור שהשירים הם יותר מזה, שהם מין תרגומים או עיבודים מעברית ציבורית לעברית פרטית, כלומר הורביצית, ושהמשורר מנסה לספר בהם משהו שאין ערוך לחשיבותו, ודווקא משום כך הוא עושה הכל על מנת לגונן על הסיפור מפני עינים מתנשאות או ביקורתיות מדי.

לעיתים האלכימיה הזאת הניבה דווקא שירים ברורים למדי, כמו "שיר אביב" המצורף לרשימה. שני גיבורי השיר, יומטוב והציפור, עסוקים בחילופי עלבונות. אבל דווקא בשיאו של הוויכוח, כאשר יומטוב אומר "בראשי ציפור", ברור שהוא לא רק מבטל את דברי הציפור הלועגת לו, כלומר הופך אותה לקול פנימי שאפשר לכאורה להתעלם ממנו, אלא גם מאמץ וסופג אל תוכו במין נונשלנטיות מופלאה את נקודת מבטה המעליבה – על הכאב העמוק, החודר, המשפיל, הכרוך בכך. הנה כוח הסבל המיוחד של הורביץ בכל תפארתו.

horviz

יאיר הורביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה

  • עמוד הספר באתר 'טקסט'.
  • עמוד הספר באתר הספריה החדשה עם קישורים לרשימות של שמעון זנדבנק, מנחם פרי, דפנה שחורי וראיון שערכה שירי לב-ארי עם הלית ישורון ומנחם פרי.
  • תמר משמר על הספר.
  • רשימה של אורי הולנדר ב'הארץ'.
  • רשימה של יצחק לאור ב'הארץ'.
  • ליאור שטרנברג על שירת יאיר הורביץ באתר מקום לשירה.

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 1 באוגוסט, 2008 היכל התהילה

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון