מחמוד דרוויש, כפרחי השקד או רחוק יותר

פורסם בתאריך 7 בנובמבר 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

קשה ליהודים (איכשהו הביטוי "ישראלים" לא עובד יפה בהקשר הזה) לקרוא את שירתו של מחמוד דרוויש בלי להיגרר לתגובה זועמת, מתווכחת, מתנצלת, מתבטלת או מוכת אשמה – תלוי בנטייה הפוליטית. אנחנו לא קוראים תמימים של שירתו, כי אנחנו מוצאים את עצמנו ממלאים תפקיד מרכזי בעלילה, ומדובר בתפקיד לא סימפטי, בלשון המעטה. דווקא משום כך כדאי, לפחות בשביל התרגיל, לנסות לקרוא אותה בלי מעורבות רבה מדי – כאילו אנחנו צופים בה מנוגה או ממאדים. מה שנגלה עשוי לעזור לנו כשנחזור לכדור הארץ. ואם כבר עושים את זה, זה לא רעיון רע להתחיל דווקא ב"כפרחי השקד או רחוק יותר" – ספר שיריו מ-2005, האחרון שפורסם בחייו – שראה כעת אור בתרגום עברי, שכן מסיבות שונות הוא קצת פחות פוליטי מספריו האחרים שתורגמו לעברית (שגם הם, כמובן, מומלצים מאוד).

אז הנה תיאור אפשרי של שירתו כשצופים בה מרחוק. כולם יודעים שמחמוד דרוויש הוא המשורר הלאומי הפלסטיני, אבל צריך לזכור שזאת לאומיות סבוכה מאוד – היא לא רק נולדה מתוך חורבן, אלא גם התעצבה והתפתחה בתוך שרשרת בלתי פוסקת של תבוסות, של חלומות שהתנפצו עוד לפני שהספיקו להבשיל. למשורר הלאומי של פלסטין אין איפוא ברירה אלא לתת ביטוי בלתי מתפשר לאמת הזאת – אמת שעשויה מחורבן, יאוש, חוסר אונים. בה בעת, אסור לו לוותר על התקווה, מסתורית ורב-משמעית ככל שתהיה. גדולתו של דרוויש ניכרת בראש וראשונה ביכולתו לעמוד על הגבול הדק הזה, שבין יאוש שהפך ללחם חוק לבין תקווה הכרחית אך מתעתעת, ולהעניק לו ביטוי עמוק ומשכנע.

חשוב גם להבין איך הוא עשה את זה. כוחו מבוסס על איזון נפלא בין חריפות לשונית או אינטלקטואלית יוצאת דופן – שאפשרה לו להפוך כמעט כל דימוי או הגד בשיריו לכפול פנים, כלומר כזה המבטא בעת ובעונה אחת יאוש ותקווה – לבין דייקנות מוזיקלית או רגשית, שהעניקה לכפילות הזאת תוקף וחיים למרות ערפיליותה, למרות מעגליותה, למרות הפרדוקסליות המתסכלת שלה.

השיר המצורף לרשימה מעניק דוגמה מצויינת, נגישה ומרגשת מאוד, לפואטיקה של דרוויש. כל טענה, כל ציור, כל דילוג משורה לשורה או מרעיון לרעיון, מדגים את הכפילות הזאת, כפילות היאוש והתקווה, עד שהם הופכים לא רק למקשה אחת, אלא גם לערפל של סתירות שטובעים בו כמו בתהום. ואף על פי כן המוזיקה הרגשית של השיר כולו היא סוחפת ומובנת מאליה: זהו שיר חתונה הקורא לחגוג את החיים הן מתוך זעם על עליבותם והן מתוך כבוד לעליבותם: "החיים מובנים מאליהם… ואמיתיים כאבק!"

ועכשיו, כשחזרנו שוב לקרקע המציאות, מה נעשה עם הפצע הנורא ששיריו של דרוויש מדממים מתוכו? אולי זה לא הפצע שלנו, אבל הוא מדמם בתוכנו, בתשתיתה של התרבות הישראלית. אין לי תשובות פוליטיות שאין לאחרים, רק כמה קלישאות תרבותיות שאני מאמין בהן בכל ליבי. אסור לנו להירתע מדרוויש ומהשירה הערבית-פלסטינית בכלל, לא מנקודת מבט "ימנית", המסמנת אותו כאויב, וגם לא מטעמים "שמאליים", של רגישות יתר לאחר ולגבולותיו. אסור לשכוח שדרוויש לא היה רק אחד המשוררים הפלסטיניים והערבים הגדולים של זמנו, אלא גם משורר ישראלי – אחד ממשוררי שנות השישים כוולך או הורביץ, למשל. הרי הוא נולד כאן, חי כאן חלק גדול מחייו, נופיו הם נופי הגליל, ושירתו נוגעת בחיינו באופן ישיר. לכן חשוב כל כך לתרגם אותו, לקרוא בו ולחשוב עליו. דווקא העובדה שהוא כתב בערבית, ושהוא יורשה של מסורת תרבותית גדולה שלשירה העברית יש בה שורשים עמוקים ומסועפים מאוד – הופכת את האתגר הזה לנחוץ ומבטיח במיוחד.

darwish

מחמוד דרוויש, כפרחי השקד או רחוק יותר, מערבית: עפרה בנג'ו, שמואל רגולנט, ספרי עיתון 77, פיתום

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 7 בנובמבר, 2008 שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון