רוני סומק, אלג'יר

פורסם בתאריך 17 באפריל 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

השירה הישראלית, כמו השירה הציונית שקדמה לה, נולדה כשירה אשכנזית. כולם, מביאליק ורחל, אצ"ג ואלתרמן ועד עמיחי, אבידן, רביקוביץ או וולך, היו אשכנזים. אחד הראשונים שפרץ את המחסום הזה וזכה להצלחה גדולה כמשורר ישראלי הוא רוני סומק. אולי הוא לא הראשון שניסה לשנות את התמונה, בטח לא היחיד שהצליח, אך שמורה לו זכות גדולה בתולדות השירה הישראלית – זכות של חלוץ: הוא היה שם ברגע הנכון ובמקום הנכון, ידע לקבל את הכדורים שנשלחו אליו, ולהבקיע.

את המזרחיות הוא הרכיב על נחשול גדול ששטף את העולם החל משנות השישים – על תרבות הפופ המרימה את ראשה. הצירוף הזה, של שירה עברית, מזרחיות ופופ, היה משחרר ומסחרר: הוא מתח קו ישר, לא מובן מאליו ומשום כך חד ומפתיע, בין הפרובינציה הישראלית על כאביה ועלבונותיה לבין שפת העולם החדשה – שפה אמריקאית ביסודה, צעירה ורוקנרולית.

בדיעבד, נדמה שתפקידו של הצירוף הזה היה להמתיק את העוקץ, ודווקא בדרך זו להותיר אותו חד ופוצע. השירה המזרחית של עשרות השנים האחרונות נחלקת לשתי מגמות, שתיהן חשובות ונחוצות – כזאת שמצניעה או מרככת את המתח בין מזרחיות ואשכנזיות בשירה הישראלית, וכזאת שמחדדת ומדגישה אותו. סומק ידע לעשות את שני הדברים בעת ובעונה אחת. את הכאב וקריאת התיגר שחילחלו בשירתו הוא מוסס לקצף זוהר של דימויים פופיים, אלא שהכאב לא נעלם: בזכות הנגיעה הסומקית הנפלאה, הרכה, העדינה, המקציפה, הכמו-מתפוגגת – הוא הסתנן בהיר ואפל גם יחד לזרם הדם של השירה הישראלית.

חשבתי על הנגיעה המלטפת של סומק כשקראתי את ספרו החדש, אלג'יר, וגיליתי שהשירים היפים ביותר הכלולים בו הם שירי אהבה של אב לבתו. הכיוון הזה, שניכר כבר בספרו הקודם, מחתרת החלב, מלמד אותנו משהו על דרכה של שירת סומק להתבגר בלי להתנכר למעיין הנעורים הרוקנרולי המבעבע בבסיסה, אבל הוא מעניין גם מסיבה אחרת – משום שהוא חושף שוב את המורכבות הבסיסית, או החרב המתהפכת, של שירתו.

במבט שטחי, שירי אהבה של אב לבתו הם שירים משפחתיים תמימים ומתוקים, חומר של סרטים הוליוודיים לכל המשפחה. במבט קצת פחות שטחי הם מוקד של קושי פיוטי שקשה אפילו לנסח. די לזכור מה שכולנו יודעים: מצד אחד כמה האהבה הזאת פשוטה ומובנת מאליה, מצד שני כמה סבוכה ומשמעותית היא דמות האב בעיני בתו. ויש עוד דרך לנסח את הקושי: בשירת אהבה, כמו באהבה עצמה, יש תמיד מטען של אלימות שאי אפשר להיפטר ממנו, שהרי האוהב משעין על האהוב את עולמו. שירת אהבה של אב לבתו, לעומת זאת, נבחנת דווקא בכוחה להיפטר מהמטען הזה.

זה המקום שבו מתגלה הנגיעה המלטפת של שירת סומק בכל כוחה. יש בה רוך ועדינות בלתי מצויים, שמאפשרים לה לחלוף דרך מוקד הקושי בזריזות מתעתעת, באמצעות סילון של דימויים נגישים וצבעוניים, מסתחררים כבועות, שווים לכאורה לכל נפש. יש משהו מהפנט בתנועה המסוחררת הזאת (שבשיר המצורף נפתחת במחט של אלוהים, חולפת דרך כרבולות קצף ושיניים נוקשות ומסתיימת בדגליהן של אוניות פאר מדומינות): היא מזנקת כמו זיקוקי די-נור מעל למורכבות הרגשית של השיר, לאבהות הגאה, הטרודה, שבורת הלב, ובדרכה מאירה את הבת הרוקדת במנות שוות של אהבה וכבוד, מסירות נלהבת וריחוק מסוגנן. מה שמתגלה, בין השאר, הוא הפער הדק בין הילדה המוגנת לאישה הצעירה המפליגה אל חייה.

someck

רוני סומק, אלג'יר, זמורה ביתן

תגיות: , , ,

יום שישי, 17 באפריל, 2009 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון