ב"עוד לפני", ספרו החדש של טוביה ריבנר, יש כמה שירים קצרצרים מוצלחים במיוחד, דמויי הייקו, בעיקר במחזורים "בין כסה לעשור" ו"מעולם אחר", אבל הכמו-הייקו המרשים ביותר בספר הוא שיר בודד ונטול שם שיש בו חמש מילים בלבד: האיש המת / ממתין / באיש החי. השיר מחדד את נקודת המבט שריבנר מתמודד איתה ברבים משיריו בעשור האחרון: זו של החיים על סף המוות. השיר אומר בעצם: הגוף הזה שאנחנו חיים בתוכו אינו אלא תחפושת שבתוכה מסתתר מה שאנחנו באמת: גוף מת. מדובר ברעיון נפוץ למדי, שהקשריו נוטים מצד אחד להיות מוסרניים – משהו כמו: מכיוון שהמוות מושל בכל, מוטב לא להתמסר יותר מדי לגוף הזה, שסופו להרקיב, ולשקול את שיקולי הנשמה הנצחית – ומצד שני נהנתניים: אכול ושתו כי מחר נמות. לאיזה מחנה שייך ריבנר, המוסרני או הנהנתני? זאת שאלה שאין לה מענה פשוט, כי היא מנוסחת בשפה דתית ועתיקה מדי, וריבנר הוא מודרניסט וחילוני גאה, יליד המאה העשרים (וליתר דיוק: יליד 1924), אבל אם להאמין לשיריו, ריבנר פשוט שמח שהוא חי, אני שריר וקיים / אני ישיש וחי / רוצה לחיות עוד, ובה בעת רומז, על פי מיטב המסורת המוסרנית/נהנתנית, שיש זיקה הדוקה בין דבקותו האמיצה בחיים לבין קרבתו היתרה למוות.
שמו של הספר חשוב, "עוד לפני". לפני מה? לפני המוות, כמובן. זה המצב שכולנו שרויים בו, כל עוד אנחנו חיים, אבל למי שכבר הפליג כבר לתוך העשור העשירי לחייו, כמו ריבנר, תחושת ה"עוד לפני" אולי קצת יותר משמעותית. וצריך להעיר שיש משהו מפתיע, כמעט מהפכני, בשמו של הספר החדש, כי ריבנר הקפיד תמיד להציג את עצמו כמי שנמצא כבר אחרי הכל, ולא כמי שנמצא לפני משהו, כמו שמעידים רבים משמות ספריו, כ"שירים מאוחרים", "כל מה שאחר כך" או "יופי מאוחר". תחושת האיחור הזאת קשורה לנקודת המוצא של שירת ריבנר – אובדן משפחתו, ובעצם רוב עולמו, בשואה – אובדן שהפך את חייו למאוחרים: כאלה שמתרחשים אחרי החורבן, אחרי שהכל כבר מת, ולמעשה: אחרי המוות. אלא שלתחושת האיחור הגורלית הזאת הצטרפה בשנים האחרונות תחושת איחור נוספת, חדשה, הפוכה בכיוונה – תחושה מפתיעה ורבת עוצמה של עדנה או פריחה מאוחרת, שפקדה לפתע את ריבנר וניכרת היטב בשירתו. הצער נותר בלתי מנוחם כשהיה, אבל במקביל לו הלכה והתגלתה בשיריו שמחה גדולה, פראית לפעמים, שאי אפשר להבין אלא כשמחת החיים לנוכח המוות, וכמו ששמו של הספר החדש מעיד סוף-סוף במפורש: לא רק אחרי המוות אלא גם לפניו, "עוד לפני".
והחוויה הזאת, של חיים על סף המוות, מחזירה אותנו לכפילות שעלתה קודם, זו שמתלבטת לכאורה בין מוסרנות לנהנתנות, אבל אין כאן התלבטות, שכן מדובר בשני צידיו של אותו מטבע, מטבע החיים כשהם נבחנים לנוכח המוות, החושף אותם מצד אחד בכל הבלותם וכיעורם ורשעותם, ומצד שני בכל יופים. את כפל המבט הזה מפעיל ריבנר שוב ושוב בשירי "עוד לפני", והם זוכים לביטוי צלול במיוחד בסדרת שירים שעוסקת ביצירתו של הצייר הפלמי פיטר ברוייגל האב – כמו ההייקו המצורף לרשימה, המוקדש לציורו "משחקי ילדים" – שהצטיין בדיוק בזה: בשילוב (הנוצרי כל כך) של בוז לחיי העולם הזה עם התענגות על כל פרט ופרט בחיי העולם הזה, כראוי לחיים על סף המוות.
טוביה ריבנר, עוד לפני, מוסד ביאליק
- הספר באתר ההוצאה.
- רשימה של יותם ראובני ב'הארץ'.
- ענת שרון-בלייס מראיינת את המשורר ב'מוסך- מגזין לספרות.'
- לרשימה על 'פרשת דרכים'.
- לרשימה על 'אחרונים'.
- לרשימה על 'שירים סותרים'.
- לרשימה על 'יופי מאוחר'.