תמר לוסטר, שספר שיריה הראשון, "מוציאה לפועל", ראה כעת אור, היא לא רק משוררת אלא גם עורכת דין, אם כי מדובר בעורכת דין מיוחדת מאוד, ומשתי בחינות לפחות: היא מתמחה בזכויות חברתית, שזו דרך יפה להגיד שהיא מקדישה חלק גדול מזמנה כדי להגן על העניים, החלשים והנרדפים – בניגוד לרוב עורכי הדין, שמעדיפים מסיבות מובנות לקוחות עם קצת יותר (או הרבה יותר) כסף וכוח – ומשום שכמשוררת היא לא מתנכרת לשפת החוק והמשפט אלא להפך, מדגישה אותה בשיריה. בתולדות השירה אפשר למצוא לא מעט משוררים שהייתה להם השכלה משפטית, ואף התפרנסו מעריכת דין או ממקצועות קרובים כניהול, עסקים וכו', אבל רובם ככולם הקפידו לשמור על הבחנה חדה בין התחומים, כלומר בין שפת החוק והמשפט לבין שירתם הרגישה והענוגה. לוסטר לעומתם מתייחדת לטובה בכך שהיא אינה מוכנה לשתף פעולה עם הנטיה הטבועה בכל ממסד להבחין ולהפריד – בין מעמדות ושפות, למשל – ונמשכת ליצור חיבורים דווקא במקומות שהם אינם מובנים מאליהם, למשל: בין נקודת מבט משפטית לנקודת מבט פואטית, או בין מערכת המשפט לאלה שהמערכת נוטה להתעלם מהם ואף לרדוף או לרמוס.
והחיבורים שלוסטר יוצרת הם מרתקים. הם גם מגוונים מאוד – אין להם נוסחה קבועה. סאטירה חברתית מתחלפת באופן בלתי צפוי באירוניה עצמית; שפה משפטית עניינית, כמעט טכנית, מתהפכת בשפת חושנית-רוחנית מסתורית, כמעט דתית; ודימויי כמיהה ואהבה נעלמים לטובת דימויי כוח ושליטה, ואז מגיחים שוב כדי להעניק לתמונה עומק וחידתיות שמכשילים כל סוג של פרשנות חד ממדית. והחיבורים הם לא רק משפטיים אלא גם מגדריים, צבאיים, פוליטיים, ולפעמים סתם יפים להפליא, כמעט מכושפים, בלי אידיאה ברורה שתפענח אותם. באחד השירים מספרת לוסטר איך בקרקעית המשרד שבו היא עובדת זורם נהר כמוס, המתמלא מדי צהריים בנשים שפורשות בין גדותיו רשתות דיג ומייבשות בשמש דגים וסרטנים: "אני לוקחת דג/ מטמינה במעטפה עם בול ירוק של דואר רשום/ ושולחת למשרד הפנים." בשיר אחר היחסים בין הדוברת הישראלית לעזה – העיר, הרצועה – מדומים ליחסים בין בנות זוג: "אני מתחתנת עם עזה/ ועושה איתה שני ילדים/ אנחנו קוראות להם יסמין ואדם/ (תמיד קוראים להם אדם ויסמין)/ גרות בנווה שלום, מגדלות רוזמרין ואוכלות/ כנאפה ודגים." שוב דגים. ובשיר המצורף לרשימה המשוררת מדמה את עצמה לגור טנקים (בשפה צה"לית טנק-גור הוא הטנק שמפקדו הוא הזוטר ביותר במחלקה) שיורה פלאשט (פגז שריון נגד אדם) וזוחל על גחונו עד ביירות.
מקום נרחב בספר תופסים השירים שנוגעים באופן ישיר למקצועה של לוסטר: השירים המשפטיים. בתוכם בולט במיוחד השיר שחותם את הספר, "דבר מה נוסף". זוהי עדות על אונס, שנפתחת בתיאור קצרצר אך אפקטיבי מאוד של המאורע האלים, אך גולשת מייד לדיון מרחיק לכת בגבולותיה המטושטשים של המחשבה המשפטית: למי הסמכות לחוקק, לשפוט, לתבוע, להרשיע, לזכות? לאלוהים? לשופטים בשר ודם? לקורבן? ואולי למשוררת עצמה, הממלאת כמדומה את כל התפקידים: "עדת אופי לעצמי, אני דנה עצמי לכף זכות ומוצאת עצמי זכאית… מחלקת לעצמי מעמד מכוח דין האם ודין האב… חזקה מהמשפט, אני פותחת ידיים, מקבלת את כל בקשות המקלט." דומה שצמד המילים "חזקה מהמשפט" הוא המפתח להבנת השיר, שכן נחשף בו המקום המאיים והנחשק שאליו המשוררת חותרת: המקום שבו הצדק והאמת גוברים על החוק והמשפט.
תמר לוסטר, מוציאה לפועל