אילן שיינפלד, שירי הטארוט, על מהותו של הג'סטין, ספר התמורה

פורסם בתאריך 9 ביוני 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

המשורר הוותיק אילן שיינפלד מפרסם שלושה ספרי שירה בבת אחת, ולא מדובר בספרים דקים: יש בהם יחד קרוב לשבע מאות עמודים. ריבוי השירים הוא העובדה הראשונה שנתקלים בה כשמתחילים לקרוא את הספרים, ולא מדובר בריבוי מקרי: הוא נובע מהסגולה החשובה ביותר של שיינפלד כמשורר – קלות הכתיבה שלו, מין ביצועיזם פואטי המתגלם ביכולתו ובנכונותו לתרגם כל רעיון שעולה בדעתו, צר או רחב, מוטרף מזעם ותשוקה או עייף ואפרורי מרוב שגרה, לשיר רהוט וסדור, מלא להט ומרץ.

זהו מאפיין פואטי, לאו דווקא התנהגותי. ייתכן ששיינפלד עצמו דווקא מתקשה בכתיבת שיריו, ועובד שעות ארוכות על כל שורה. אלה השירים עצמם שיש בהם משהו קל, זורם, שופע, פורה, מתרבה, מתגלגל, כל כך מתגלגל שההרגשה היא ששיינפלד כותב מין יומן פואטי: שרוי בדכדוך – כותב סדרת שירים נמרצת על דכדוך; מאוהב או חרמן – כותב סדרת שירים על כמה בא לו ואיך בדיוק בא לו; סובל מאלרגיה – כותב סדרת שירים מתגרדת על אבק; מטייל בשדירות רוטשילד – כותב שירים על שיטוטים בעיר הגדולה. וכך הלאה.

הכתיבה הקלה הזאת, הרהוטה והנמרצת, היא כאמור סגולתו העיקרית של שיינפלד, לטוב ולפעמים לרע. אחת מתוצאותיה הפחות מוצלחות היא אחוז גבוה יחסית של שירים בינוניים, רהוטים אך גם חלולים או שטחיים במקצת. אחד משלושת הספרים, "שירי הטארוט" – שמקדיש שיר ולפעמים יותר לכל אחד מ78 הקלפים המאגיים – מורכב ברובו משירים כאלה בדיוק, שיש בקלות הכתיבה שלהם משהו מכני, כמעט מפוטפט.

המצב הרבה יותר טוב בשירי הספר "על מהותו של הג'סטין", המוקדשים למין ואהבה. גם בהם בולט מאוד היסוד היומני, שכן הם נכתבו, כדברי המשורר, "בשנים שבהן עיבדתי את הפרידה מבן זוגי, התאהבתי בגבר שלא השיב לי אהבה, וחייתי עם שני בני זוג אחרים בזה אחר זה." אלא שבהקשר הזה, הרומנטי או הארוטי, קלות הכתיבה היומנית של שינפלד מתגלה דווקא כיתרון גדול, ובמיוחד כשהשירים הם מיניים במפורש, ואפילו גרפיים בתיאורי הסקס שלהם, אם כי לא בדיוק פורנוגרפיים, שכן העיקר בהם הוא הרצון להעניק לתשוקה ביטוי רהוט וצלול ככל האפשר, ומתוך כך אינטגריטי ולגיטימציה. זוהי אולי תרומתו המשמעותית ביותר של שיינפלד לשירה הישראלית: הכנות המוחלטת והתיאבון נטול העכבות המאפיינים את כתיבתו על מין הומוסקסואלי.

קלות הכתיבה של שיינפלד מסבירה גם את אחד המשברים הקשים בתולדותיו כמשורר: פרסום השיר "תחזקנה" בימי מלחמת לבנון השניה. השיר, שנפתח כשיר עידוד לחיילי צה"ל, הידרדר לשיר שטנה הקורא לביצוע פשעי מלחמה בסדר גודל מקראי: "עלו על לבנון וגם על עזה במחרשות ומלח, החריבון עד אין תושב" וכו'. השיר נתקל בביקורת קשה משמאל שנענתה בעלבון מצד המשורר, שלא הבין איך המוניטין שצבר במשך שנים נמחק כמעט לגמרי בעקבות שיר אחד. האמת היא שבמבט לאחור – ובעקבות עיון בשאר שיריו הפוליטיים של שיינפלד, שמכונסים ברובם ב"ספר התמורה" ונעים כמטוטלת בין קיטש לאומני ואסלאמופוביה לבין התרסות קוויריות והצהרות שלום וגאווה – מתברר ששוב יש להטיל את האחריות על קלות הכתיבה של שיינפלד: זה בכלל לא הוא, אלה המילים המתלהמות שהתגלגלו מהעט או המקלדת שלו, וסחפו אותו אל תוך אקסטזה פולחנית של פחד ושנאה.

אילן שיינפלד, שירי הטארוט, שופרא. 

אילן שיינפלד, על מהותו של הג'סטין, שופרא.

אילן שיינפלד, ספר התמורה, שופרא.

 

תגיות: , ,

יום שישי, 9 ביוני, 2017 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון