בכל סרלואי, סכין שלופה האור

פורסם בתאריך 9 בדצמבר 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

עוד לפני שמדברים על שירתה, שמה הפרטי של המשוררת בכל סרלואי דורש הסבר. מקורו בספר בראשית: "וה' ברך את אברהם בַּכָּל". הוא נהגה כשמה של לורן באקול, מנסיכות הפילם נואר של אמצע המאה שעברה, ובמשמעותו יש רחבות יוצאת דופן: כשם שאלוהים ברא הכל, כך אברהם בורך בכל. ויש בתלמוד מדרש: "בת היתה לאברהם ובכל שמה." מה פתאום בת? אולי משום שבנו האחד של אברהם גורש למדבר והאחר נעקד, וכדי לאזן את הקללות שנפלו עליהם ייחסו חכמינו לאברהם בת מבורכת במיוחד.

ואכן, סרלואי היא נסיכה ברוחה, בת למשפחה דתית-לאומית מיוחסת, שליבה הולך שבי הן אחר קסמי החופש החילוני והן אחר המורשת החסידית של חב"ד, והיא מגדירה את עצמה לפעמים כ"חרד"לית חילונית". היא מנסה לגשר, כמשוררות דתיות אחרות בנות זמננו, בין נאמנות לוהטת למסורת ישראל לבין רוח מתריסה ומשתוקקת. האינסטינקט הבסיסי שלה הוא פמיניסטי, ובשם הפמיניזם היא מנסה לקרוא תיגר על גבריותה של היהדות בלי לקרוא תיגר על היהדות עצמה. אך מכיוון שהיהדות היא דת גברית להחריד, מדובר בהתרסה רוויה בסתירות, כל כך סבוכה שלפעמים היא מאיימת להיעלם אל תוך עצמה.

את ההיעלמות הזאת אפשר היה לחוש היטב בספר הביכורים של סרלואי, "בית בחיק הלילה", שראה אור ב2013. עוצמת הסתירות טשטש בספר ההוא את קולה ומשמעותם של השירים נטתה להתמוסס. אלא שבינתיים משהו התחדד והצטלל בתודעתה של המשוררת, וספרה החדש, "סכין שלופה האור", טוב לאין ערוך מקודמו. המתח בין להט האמונה ולהט ההתרסה – בין כמיהתה היוקדת של סרלואי לאלוהים לכמיהתה הלא פחות עזה לכל מה שאינו אלוהים: אדם, אישה, גבר, גוף, מין, כאב, שירה, אהבה – הרבה יותר גלוי בשיריה החדשים. סרלואי כותבת שירה כואבת מאוד ואסרטיבית מאוד, פצועה ורבת עוצמה, והצירוף הפרדוקסלי הזה, של כאב וכוח, מעניק לשיריה אינטנסיביות מיוחדת במינה.

הספר נפתח בסדרת שירים שקושרת בין שירה להתאבדות: "אם אפתח את צינור הגז/ יפעפעו שירים לרוקן את העולם מחמצן." מעמדם של המוות וההתאבדות בשירתה מתבהר כשהיא כותבת: "יש כל כך הרבה דרכים למות,/ את חלקן אני מכירה היטב, את הפחות נראות לעין." מתברר שההתאבדות שסרלואי כותבת עליה היא מסוג מיוחד – הסוג הסמוי: לאו דווקא מעשה גורלי של איון עצמי אלא פתיחות מתמדת לאפשרויות של כאב ואלימות שחורגות מחייה ועולמה. החיבור בין אמונה להתרסה בשירת סרלואי נעשה בדרך זו קצת יותר ברור: יש בו משהו מתעתע, רעבתני או שאפתני, והוא נובע מהרצון להחזיק בעת ובעונה אחת בשני קצות המקל, קצה הטירוף וקצה השפיות. ועם זאת ברור שגם מה שהוא בגדר הרהור בלבד יתגשם לבסוף אם נעניק לו די רגש ומחשבה: בעולמה של סרלואי הדרך אל מעבר לגבול, למחוזות הכפירה והיאוש, תמיד פתוחה.

ולפעמים גם ההיגיון ההפוך עובד בשיריה של סרלואי. סרלואי היא גרושה, אך דווקא את כאב גירושיה – שהוא אישי במובהק, אוטוביוגרפי, ואינו תלוי בפתיחות משוררית לכאבי הזולת – רוצה המשוררת, על פי עדותה, להפוך ל"טיפת כאב בשטפון הקיום הגדול", כלומר: להכליל ולהרחיק מעצמה. ואולי זה המקום ממנו מתהווה שירתה: מתוך הפער בין תשוקתה וכאביה האישיים של המשוררת לבין כמיהתה לקחת חלק בכל דבר ודבר, ובכלל זה בכאביהם ובתשוקותיהם של זולתה. ואולי אפשר לומר: לכתוב שירה מנקודת מבטה של סרלואי פירושו: לדעת הכל, להשתוקק לכל, להיות בכל.

 בכל סרלואי, סכין שלופה האור, הקיבוץ המאוחד

 

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 9 בדצמבר, 2016 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון