אנה הרמן, התאומה הנעלמת

פורסם בתאריך 28 באוקטובר 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

המשוררת אנה הרמן ידועה בנאמנותה לשירה חרוזה ושקולה מהסוג שמקושר לכתב העת "הו!", אלא שבניגוד למשוררים רבים יש בחרוז ובמשקל שלה משהו מכושף באמת, וירטואוזי, ואפילו מקורי וחדשני. במילים אחרות: היא לא מציעה חיקוי חיוור ולמדני לשירת החרוז והמשקל של משוררי העבר אלא מצליחה להתחרות עימם כשווה בין שווים. ומה שמאפשר לה לעשות את זה, ולהציע שירת חרוז ומשקל מעודכנת, מלאת חיים ומשמעות, היא רגישותה למתח היסודי שמגדיר את הזיקה בין הווה לעבר בשירת זמננו – המתח המגדרי.

המתח הזה ניכר היטב כבר בספר הביכורים של הרמן, "חד קרן", שראה אור ב2002. מבני החריזה והמשקל הכמו-מושלמים שהרמן חתרה אליהם נתקלו בשירים ההם בתכנים קשים ומאיימים של מחלה, פגימה וקלקול שהיו קשורים לגופה של המשוררת, בעיקר בגרסתו הילדית. היה זה גוף שהתבגרותו – כלומר: הגילוי של נשיותו – נתפסו כהיבקעותו של פצע מדמם או כהתפרצותה של מחלה: "נשארתי במיטה, וסימני מיני / דמו לסימנים של מחלה קשה. / מקיר לקיר בקע כקיא צל של אישה."

בעצם את שירי "חד קרן" כולם אפשר היה לקרוא לאור המתח בין שלמות וקלקול, וליתר דיוק: כגילויים של סכסוך יצירתי בין צורות ספרותיות מושלמות לכאורה, מלאכיות, נטולות מין, לבין התמודדות ישירה עם הפוטנציאלים המאיימים של הגוף האנושי בכלל והגוף הנשי בפרט – גוף שנוטה לחלות, להיסדק, להתבקע, לזוב דם, ולפעמים אף להתעבר ולהרות.

והנה, בספרה החדש, השלישי, "התאומה הנראית", מכריעה הרמן בבירור לטובת הקוטב הנשי של שירתה. יש בספר מעט מאוד גברים, וגם הם מהבהבים רק לרגע וכמעט אינם מותירים בו חותם. הספר עשוי כמעט כולו מנשים, כאביהן  ואהבותיהן. יש בו אמהות ובנות, חברות ומאהבות, לא מעט משוררות (כמו אן סקסטון, מרים ילן שטקליס ויונה וולך, אם למנות רק שלוש, בולטות במיוחד) ופסיכואנלטיקאית אחת, משמעותית מאוד, ששמה טלי, שמתפקדת בעיקר כמין כפילה של המשוררת: התאומה הנראית או הבלתי-נראית שלה. וההכרעה הזאת, לטובת שירה שחומריה ואופקיה נשיים במודגש, מעניקה לפואטיקת החרוז והמשקל של הרמן כוח יוצא דופן, ומין שלמות מסוג חדש, בלתי צפוי.

הרגע המכריע בדרכה של הרמן אל השלמות המסתורית הזאת התרחש לפני כתשע שנים, בינואר 2008, תאריך ששירי הספר מזכירים שוב ושוב, שכן אז, בינואר ההוא, ילדה המשוררת בת והפכה לאם. תיאור כאוב ודרמטי במיוחד של הלידה פותח את הספר, וחווית האימהות על ריבוי פניה המיטיבים והמבהילים מלווה את הספר כולו. דומה שהרמן מצטרפת בדרך זו לרבים ממשוררי דורה – כאלי אליהו, אלמוג בהר, יקיר בן משה, סיון בסקין, אלחנן ניר, ליאור שטרנברג ואחרים – שהולדת בנם הבכור או בתם הבכורה התגלתה כנקודת מפנה מכרעת בעיצוב שירתם, וכדרך לחרוג ממשחקי ההשתקפויות המתסכלים של אמנות השירה אל הממשות שמעבר לה.

אלא שאצל הרמן, בעיקר בגלל התעקשותה המיוחדת על הגוף הנשי, ההורות לובשת אופי שונה לגמרי: הכל אצלה אפל יותר, מסובך יותר, מסוכן יותר. דומה שהאימהות אינה גואלת את המשוררת ממשחקי הצללים והבבואות של חייה ושירתה אלא מחדדת ומחריפה אותם. ושוב מתברר שזוהי האימהות – וליתר דיוק: דמותה המאיימת והבלתי פתורה של המשוררת כאם – שנושפת בעורפה של השירה הישראלית הצעירה, ומחייבת אותה להתחדש ולדייק את עצמה בדרכה אל העתיד.

%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%9f

אנה הרמן, התאומה הנראית, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 28 באוקטובר, 2016 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון