מאיר ויזלטיר,מכלול שירים, כרך ב', 1969-1980

פורסם בתאריך 21 באוקטובר 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מפעל קיבוץ שיריו של מאיר ויזלטיר הגיע לכרך השני, המכיל את שיריו משנות השבעים. היו אלה שנותיו הטובות ביותר כמשורר: השנים שבהן שירתו התייצבה – לצד שירתם של יונה וולך, ארז ביטון, אהרן שבתאי ואחרים – במרכז השירה הישראלית וסימנה את מסלולי התחדשותה העיקריים. הכרך מורכב בעיקר משלושה ספרים: "קח" מ73, "דבר אופטימי עשיית שירים" מ76 ו"מוצא אל הים" מ81: שלושתם ספרים מופלאים, חזקים, מקוריים, עתירי חוכמה ויופי. הם היו יפים להפליא כבר אז, כאשר פורסמו בזה אחר זה לפני כארבעה עשורים, והם יפים לא פחות – ואולי אפילו יותר – עכשיו, לאחר שעמדו במבחן הזמן וזכו להתכנס בכרך אחד, רחב יריעה ומומלץ במיוחד.

ב"קח", המוקדם מבין שלושת הספרים, כשרונו של ויזלטיר התפרץ פתאום, ושירתו זכתה ללבוש את דפוסי היסוד הפואטיים שלה, שמתוכם כדאי להצביע על שלושה. הראשון הוא של שירים פוליטיים המצטיינים בחדותם ובצלילותם – אם כי יש להודות שבחלוף השנים, עם התמעטות התקווה והתגברות היאוש, הם הלכו ונעשו עכורים ואפלים יותר. ואכן, לויזלטיר היה תפקיד מפתח בהשתקמותה של השירה הפוליטית הישראלית לאחר שבשנות החמישים והשישים מעמדה נפגע: הדעה המקובלת אז היתה ששירה טובה היא אישית ולא ציבורית, לירית ולא פוליטית, שירת "אני" ולא שירת "אנחנו". והנה, היה זה ויזלטיר שהצליח להבהיר לרבים מבני הדור ההוא ש"אישי" ו"ציבורי" אינם בהכרח ניגודים, ושלפעמים כדי להיות אישי באמת, פרסונלי באמת, על המשורר להתחייב לאספקטים החברתיים והפוליטיים של זכרונותיו והווייתו. מבחינה זו אפשר לראות בשירת ויזלטיר משנות השבעים מעין גשר בין שירתם הכמו-קוסמופוליטית של זך או אבידן הצעירים, שהתבססה בעיקרה על הצורך לשכוח, ליצירתם הטעונה-היסטורית של משוררים כאבות ישורון וארז ביטון, המבוססת על מחוייבות לזכור.

דפוס פואטי נוסף שהתגבש בשירת ויזלטיר החל מ"קח" הוא של שירים הגותיים או חזיוניים הנוטים למזג רגישות וסקרנות רליגיוזית עם ספקנות חילונית, וניכר בהם מאמץ מודע לגבש זיכרון יהודי אלטרנטיבי לזיכרון "הרשמי" – הציוני-לאומני או הדתי-אורתודוקסי – דהיינו: ניכר בהם הרצון לגבש זיכרון יהודי ארוך ופתוח ככל האפשר. לאחרונה התקבעה בכמה חוגים ההשקפה כאילו המשוררים הבולטים של הדור ההוא, מעצם היותם חילוניים, התנתקו מאופק הזכרונות היהודי, וזוהי השקפה מוטעית לחלוטין: ויזלטיר – כמו יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ' ויאיר הורביץ (אם למנות רק כמה משוררים הדומים לו מבחינה זו) – כתב תמיד מתוך חיבור עמוק למסורת השירה העברית על כל שכבותיה: שירת קודש כמו שירת חול.

והדפוס הפואטי השלישי שפרח בשירת ויזלטיר באותן שנים הוא של שירים שאפשר לכנות "שירי ציור". ויזלטיר הוא אחד המשוררים-הציירים הטובים ביותר שקמו לנו, בעיקר בזכות רגישותו הגדולה למה שאפשר לכנות האספקטים החומריים של השפה, רגישות שלא פגעה ברגישותו ההפוכה, לאספקטים הצורניים שלה, כלומר לנטייתה להתארגן במבנים דקדוקיים ורטוריים. וזה אולי תמצית כשרונו המיוחד של ויזלטיר: יכולתו לכתוב שירים שיש בהם בעת ובעונה אחת שכלול צורני וקונקרטיות חומרית: הוא יודע לבנות וטיעון חד ובהיר, ובה בעת לצייר או לפסל בשפה. היתרון הזה – כלומר: כשרונו המיוחד לכתוב שירי-ציור המעניקים חיים לנופים קונקרטיים, כמעט תמיד עירוניים –  זכה לביטוי גלוי ומשמעותי במיוחד בשירים הרבים שהקדיש לתל אביב, ודווקא להבטיה המתפוררים והנסדקים והמזדקנים, כמו שאפשר ללמוד מהשיר המצורף לרשימה.

%d7%91%d7%95%d7%93%d7%a7%d7%94

מאיר ויזלטיר, מכלול שירים, כרך ב', 1969-1980, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 21 באוקטובר, 2016 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון