יוחאי אופנהיימר, גולדה אמרה לא

פורסם בתאריך 7 באוקטובר 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

'גולדה אמרה לא', ספרו החדש של המשורר וחוקר הספרות יוחאי אופנהיימר, שפירסם לאחרונה גם רומן ראשון, מוקדש למלחמת יום כיפור. במונחי ההווה הישראלי מדובר במלחמה עתיקה, כמעט פרה־היסטורית: מלחמה שהתנהלה עדיין תחת שלטון היחיד של מפא"י, בין צבאות סדירים המתנגשים בכל העוצמה ועל פי כל כללי הטקס זה בזה. אם כי משהו בייחודה של המלחמה ההיא גרם לכך שכבר אז, בעת התרחשותה, היא נתפסה כמין מלחמת קדומים, מלחמה שלא ברור מתי בדיוק היא מתרחשת, במעמקי העבר או במין יום דין עתידי, כמו שהיטיב לתאר אבות ישורון בשיר שכתב בעיצומה: "חכמים אומרים, כי בעת התרחש השבר הסורי אפריקני, שוכני המקומות לא היו מעודכנים, עסק איש איש במלאכתו. בשחיזת גרזנים. בביקוע חיות. אנושיות קדומה וארץ קרדומה: וברצות אלה איזה שינוי באדמה – צריכים לעשות זאת באמצעות הרדמה. אחר כך מעוררים את האדמה".

זאת הייתה מלחמת התעוררות, או התפכחות, או יקיצה: יקיצה מהנרקוזה של הסדר הישראלי היהיר והצדקני כפי שהתגבש בחצי היובל הראשון לקיומה של המדינה. אם כי הביטוי הזה, "מלחמת יקיצה", נשמע משונה אם זוכרים שרבים מנפגעיה הישירים של המלחמה עדיין מתקשים להקיץ ממנה. והיקיצה, ככל יקיצה מהסוג הזה, הייתה מטלטלת עד אימה, ובה בעת מועדת להשכחה, שכן כל מי שלא נפגע במישרין, כל מי שרק היה יכול, מיהר לתקוע את זכרה גבוה־גבוה בבוידעם או לקבור אותו עמוק באדמה.

ואל תוך החריץ הזה, שבין יקיצה מבוהלת, שכחה מבוהלת והיזכרות מבוהלת, נדחקת הפואמה האינטנסיבית והמרשימה של אופנהיימר. פתיחת הפואמה נפלאה ממש: ריצה מבוהלת, קצרת נשימה, של גיבור הפואמה, יוסי – נער כבן 15, גילו של המשורר עצמו ב־1973 – מבית הכנסת הביתה. יוסי רץ כל עוד רוחו בו כדי לבשר לאמו שפרצה מלחמה: רץ מהמרחב הציבורי־גברי של בית הכנסת – מרחב המתפללים והלוחמים, היורים והבוכים, ההורגים והנהרגים – אל מרחב אישי ואימהי במודגש; לכאורה על מנת להזהיר את אמו אך למעשה כדי לבקש ממנה מחסה. ואביו, שנותר מאחור, בבית הכנסת, לא מבין על מה המהומה: "מי עשה ממך שליח?" הוא שואל את בנו. "מי ביקש ממך לרוץ?"

וזאת אחת השאלות המרכזיות שהספר שואל: מהו טיב השליחות המשוררית שאופנהיימר נוטל על עצמו, למה חשוב לו כל כך להיזכר במלחמה ההיא ולהזכיר אותה. למה, בעצם, הוא עדיין רץ. התשובה קשורה כנראה לכך שיוסי, כמו המשורר עצמו, חווה את המלחמה כנער: צעיר מכדי להילחם אך מבוגר דיו להבין שמשהו ברצף הזיכרון הישראלי מתחיל להתפורר ולהיקרע. ודומה שזהו עיקר הפואמה: לא תיאור המלחמה עצמה, אלא תיאור הזחילה המקרטעת של אימת ההרג והמוות משדות הקרב אל מה שמכונה "העורף", דרך הממסדים שהתיימרו לנהל או לנקז את האימה: הפוליטיקאים, הגנרלים, הביורוקרטים, העיתונאים, בתי הספר, בתי החולים, בתי הקברות, כלי התקשורת.

ואולי זאת הסיבה שאופנהיימר עדיין רץ: הוא עדיין לא מבין מה בדיוק קרה אז, מה נותר שלם, מה נקרע, והוא רץ לאמא, או לגולדה, או לדמות אימהית אחרת שעדיין מחכָּה לו שם; רץ אליה כדי שתבלום למענו את הבלתי נמנע, ובאיחור של עשרות שנים תגיד למלחמה את המילה היחידה שאפשר לומר לה: "לא".

%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%99%d7%9e%d7%a8

יוחאי אופנהיימר, גולדה אמרה לא, הקיבוץ המאוחד/גומא

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 7 באוקטובר, 2016 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון